הכינוי הנעלה ביותר בו אפשר לתאר אדם הוא: "קדוש". המילה מעלה על הדעת דמות רוחנית נעלית, אדם נבדל שהתעלה מעל לתאוות החומר. "האר"י הקדוש", "האור החיים הקדוש", "האלשיך הקדוש" – אלו היו אנשים נעלים שהתקיימו בממד אחר. הם פשוט לא התעניינו בכל התאוות והדחפים שמעסיקים אדם מן השורה.
וכאן מגיעה פרשת קדושים ומטילה פצצה. הפרשה מתחילה ומסתיימת באותו ציווי בדיוק: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'… והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". התורה מצווה את כל אחד ואחת מישראל להיות "קדוש", כמו הקב"ה בעצמו! ואם מישהו מרגיע את עצמו שלא מתכוונים אל אדם כמוהו, רגיל ופשוט, נותנת התורה הדגשה ישירה: "דבר אל כל עדת בני ישראל".
האלשיך הקדוש מסביר שהדבר נועד להגיב בדיוק על הרתיעה הטבעית מפני מושג הקדושה: "למה הוצרכה הקהלת כל עדת ישראל בפרשה זו? הנה יש בני אדם תועים באומרם כי לא כל אדם זוכה לזה כי אם חד בדרא ותרי בדרא… אך לא כן הוא, שאין איש בישראל שלא ישיג אם ירצה לעלות בתורה וכשרון המעשה והתבודד בחסידות עד 'קדוש יאמר לו'. על כן צווה יתברך: 'דבר אל כל עדת בני ישראל וכו' קדושים תהיו' – כי הקהיל את כלם להורותם כי כל העדה מוכנים לכך".
אבל מהי באמת אותה קדושה? האגדה החסידית מלווה בסיפורי פולקלור שמעניקים טעם וצבע לחיים, והסיפור הבא מנסה לענות על שאלה זו:
הצדיק רבי מנדל מרימנוב היה מראשוני האדמורי"ם בפולין. הוא התפרסם כאיש חסד ובעל מופת ואנשים רבים דבקו בו. פעם הגיע יהודי 'מתנגד' לעיירה בימי הסליחות וגילה לתדהמתו כי הרבי לא משתתף באמירת הסליחות באשמורת הבוקר. הוא שאל חסיד היכן הרבי נמצא והחסיד ענה בפשטות: "מה זה ענייני? כנראה הוא עולה לשמים להתפלל עבור כולם". הוא שאל עוד חסיד ושוב קיבל אותה תשובה. "הרבי מטפס לרקיע לבקש סליחה בשם עם ישראל". המתנגד לא היה זקוק ליותר מזה. "ממש כך, עולה לשמים, כמו משה רבנו. חסידים טיפשים והזויים."
הוא החליט להוכיח לכולם איפה הרבי מסתובב באשמורת הבוקר. הוא תפש מקום טוב מתחת חלון חדר השינה של הרבי וציפה לבאות. קרני השמש הראשונות האירו והוא ראה בין חרכי התריס את הרבי מתעורר משנתו. הרבי קם מהמיטה, פתח את הארון, הוציא מעיל איכרים גדול וכובע פרווה והתכסה בהם. "אהה, הרבי הזה יוצא לשחק הימורים במקום להתפלל". אך זה לא היה הסוף. הרבי פתח ארון אחר והוציא ממנו גרזן וחבל. "לא מהמר, שודד. הרבי המדומה הזה מלסטם את הבריות".
דלת הבית נפתחה והרבי יצא אל היער. הוא חטב כמה עצים, העמיס אותם על הכתף וצעד אל הבקתה בקצה היער. התגוררה שם אישה אלמנה בודדה בבית קר ומלוכלך. הרבי פתח את הדלת וצעק: "לאה, זה אני וסילי, האיכר מהיער, באתי למכור לך עצים". – "אבל כיצד אשלם, וסילי, אין פרוטה בבית". "זה בסדר, ענה 'וסילי', תשלמי כשיהיה לך". הרבי הכניס עצים לתנור, העמיד מים חמים על האש והכין לה כוס עם מעט חלב. אחר כך ניקה את הבית תוך שהוא מבטיח לבוא גם מחר.
המתנגד ההמום שב העירה וביקש לדבוק ברבי. וכשהיו שואלים אותו אם הרבי עולה לשמים בימי הסליחות, היה עונה ארבע מילים: "אם לא למעלה מזה"!
התפישה החסידית גורסת שיש תנועה יותר נעלית מלעלות לשמים: לרדת אל הארץ. לעלות לשמים זאת לא משימה קלה, אבל היא עדיין משימה קלה יחסית מאשר לרדת אל הארץ. מי שעולה לשמים הוא בורח, מתנתק, נוטש את הספינה ובמשך הזמן מתרגל לחיות בצורה כזו. אך מי שיורד אל הארץ הוא נמצא יום-יום במלחמה של כיבוש.
מבחינה זו, הקדושה היהודית היא אינה רק פרישות והתנזרות, אלא כפי שמבאר ספר התניא, היא מתבטאת בביטול וקבלת עול מלכות שמים. קדושה היא להיות משרת של הקב"ה, להיות שגריר שלו בעולם הזה.
הרמב"ם מיישם זאת באופן מעשי כשהוא כותב: "המהלך בדרך זו כל ימיו – עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכול כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה – נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא".
זאת הקדושה האמיתית: להיות בארץ ולחשוב על השמיים. המושג "קדושה" מתפרש בספר התניא: "ביטול". יהודי הוא מי שמשרת את הקודש, הוא מיוחד ומיועד לעבודתו יתברך. בכל מקום שהוא נמצא הוא "שגריר" של הפצת אמונה ומשמש מודל מושלם של אדם שעושה את חייו לשם שמים.
