פרשת קדושים פותחת באופן ייחודי ביחס לרוב פרשיות התורה: "וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה'." רש"י מדגיש: "דבר אל כל עדת בני ישראל – מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל".
הציווי נמסר בלשון חריגה: "דבר אל כל עדת בני ישראל". לשון זו נאמרה רק לגבי מסירת מצוות הקמת המשכן בתחילת ויקהל. אולם בדרך כלל הלשון מצומצמת יותר: "דבר אל בני ישראל" או "עדת בני ישראל". רש"י מסיק מכך כי פרשה זו נמסרה לישראל בדרך אחרת מאשר כלל פרשיות התורה.
בדרך כלל היה סדר מסירת התורה, כיתתי והדרגתי, כפי שמתואר בגמרא: "כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן… נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן, נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להם".
אולם פרשת קדושים שונה מהכלל והיא נמסרה במעמד "הקהל" של כל בני ישראל יחד, כמו במעמד מתן תורה בסיני. מדוע?
האלשיך הקדוש מסביר כי הדבר נועד להגיב על הרתיעה הטבעית מפני מושג הקדושה. רבים עלולים לחשוב שקדושה היא עניין השמור ליחידי סגולה, ולא לאנשים רגילים. לכן כינס הקב"ה את כל העם יחד כדי להדגיש שאין זה כך:
"למה הוצרכה הקהלת כל עדת ישראל בפרשה זו? הנה יש בני אדם תועים באומרם כי לא כל אדם זוכה לזה כי אם חד בדרא ותרי בדרא… אך לא כן הוא, שאין איש בישראל שלא ישיג אם ירצה לעלות בתורה וכשרון המעשה והתבודד בחסידות עד 'קדוש יאמר לו'. על כן צווה יתברך: 'דבר אל כל עדת בני ישראל וכו' קדושים תהיו' – כי הקהיל את כלם להורותם כי כל העדה מוכנים לכך."
במחשבה נוספת, למרות שהדברים נשמעים גדולים, הם אינם מפתיעים. זאת ההגדרה המזוקקת ביותר של הייעוד היהודי. כאשר משה נשלח להיות שושבין בין ה' וישראל ולהציע להפוך לעמו של ה', נאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". כך מברכים לפני קיום מצווה: "אשר קדשנו במצוותיו". הוי אומר שהייעוד להיות קדוש הוא ההגדרה הכוללת ביותר של תפקידנו.
אך כאן עולה השאלה: אם הקדושה היא יעד כה מרכזי, מדוע רוב מצוות הפרשה הן דווקא טריוויאליות, פשוטות ומעשיות? במקום לצוות דרישות גבוהות כמו לשמור את העיניים, להקפיד על טהרה או לעשות מדיטציה, התורה מצווה כאן דווקא את המצוות ה'עממיות' ביותר: לכבד את ההורים, לא לדבר רכילות, לא לשקר, לא לגנוב, לאהוב האחד את השני ולהפריש את פאת השדה לעניים.
הרמב"ן בפירושו לפרשה מציע שקדושה היא בראש ובראשונה הימנעות מהתפרצות התאוות ומסביר: "בתורת כוהנים ראיתי: 'פרושים תהיו'… והיא המוזכרת בתלמוד שבעליה נקראו 'פרושים'. והעניין כי התורה אסרה עריות ומאכלים אסורים, אבל התירה ביאת איש באשתו ואכילת בשר ויין, ואם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר וידבר כרצונו בכל הנבלות [דברים בטלים] שלא הוזכר איסור זה בתורה ויהיה נבל ברשות התורה… לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מהמותרות".
אולם תורת החסידות הרחיבה את המושג: הקדושה האמיתית אינה רק פרישות, אלא קידוש החיים עצמם. פתגם חסידי ידוע מסכם זאת: "מה שאסור – אסור ומה שמותר – לא צריך [מיותר]." אך הגישה החסידית המפותחת יותר מלמדת שקדושה היא גם הפיכת המותר לכלי לעבודת ה'.
אמירת פרשת קדושים בהקהל נועדה אפוא להדגיש שהקדושה אינה מסלול עוקף לחיים, אלא הדרך לחיות את החיים עצמם באופן נעלה יותר. היא מלמדת שכל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, יכול וצריך לשלב קדושה בחייו היומיומיים, לא על ידי בריחה מהם, אלא על ידי התמודדות איתם מתוך תודעה של שליחות.
