הכינוי הנעלה ביותר בו אפשר לתאר אדם הוא: "קדוש". המילה מעלה על הדעת דמות רוחנית נעלית, אדם נבדל שהתעלה מעל לתאוות החומר, שחי חיים של פרישות והתבודדות. כך אנו מתייחסים למי שזכו לתוארים כגון "האר"י הקדוש", "האור החיים הקדוש" ו"האלשיך הקדוש" – אנשים מיוחדים שנתפסים כמי שחיו במציאות שונה מזו של אדם מן השורה.
אולם פרשת קדושים מציבה בפנינו אתגר מפתיע. בתחילת הפרשה מופיע הציווי: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'", והוא מופנה אל "כל עדת בני ישראל". יתרה מכך, רש"י מבהיר שהפרשה נאמרה "בהקהל" – כלומר, לכל העם יחד, ללא יוצא מן הכלל. הקדושה אינה יעד למעטים נבחרים, אלא תפקיד המוטל על כתפי כל יהודי באשר הוא.
המתח בין שתי התפיסות של קדושה – פרישות מוחלטת מול חיי קדושה בתוך העולם – בא לידי ביטוי בסיפורם הטרגי של נדב ואביהוא, בני אהרן, שהקריבו "אש זרה" במשכן ומתו. מצד אחד, המדרש מציין ש"בקרובי אקדש", ומשה אמר לאהרן שבניו "גדולים ממני וממך". אך מצד שני, הם נענשו על מעשיהם.
רבים מן הפרשנים רואים בנדב ואביהוא דוגמה לקדושה של פרישות קיצונית. לפי האור החיים הקדוש, הם היו מלאי תשוקה להתקרב לאלוקים עד כדי "מיתת נשיקה", התעלות רוחנית שגרמה לכליון נפשותם. הם שתו יין – סמל לרצון להתעלות מעל המציאות הגשמית, ונכנסו במצב של אקסטזה רוחנית. ואם כן, מדוע נענשו?
כאן נכנסת תפיסת הקדושה החסידית, המסבירה כי הקדושה היהודית האמיתית אינה בריחה מהעולם, אלא דווקא התעסקות עם העולם מתוך קשר מתמיד עם הקב"ה. הדבר מתבטא בדברי הרמב"ן בפירושו לתחילת פרשת קדושים: הרמב"ן מסביר שקדושה היא פרישות מהמותרות והתאוות, אך לא התנתקות מחיי המעשה. אדם יכול להיות "נבל ברשות התורה" – לקיים את כל המצוות אך להיות שקוע בתאוות היתר.
אולם החסידות מרחיבה את המושג עוד יותר. בספר התניא מוסבר כי קדושה היא ביטול והכרה שכל חיינו הם למען ה'. קדושה אינה רק להימנע ממותרות, אלא לחיות בארץ ולחשוב על השמיים, להיות מעורב בעולם ובה בעת לזכור את תכלית קיומנו.
הצדיק רבי מנדל מרימנוב היה מראשוני האדמורי"ם בפולין. הוא התפרסם כאיש חסד ובעל מופת ואנשים רבים דבקו בו. פעם הגיע יהודי 'מתנגד' לעיירה בימי הסליחות וגילה לתדהמתו כי הרבי לא משתתף באמירת הסליחות באשמורת הבוקר. הוא שאל חסיד היכן הרבי נמצא והחסיד ענה בפשטות: "מה זה ענייני? כנראה הוא עולה לשמים להתפלל עבור כולם". הוא שאל עוד חסיד ושוב קיבל אותה תשובה. "הרבי מטפס לרקיע לבקש סליחה בשם עם ישראל". המתנגד לא היה זקוק ליותר מזה. "ממש כך, עולה לשמים, כמו משה רבנו. חסידים טיפשים והזויים".
הוא החליט להוכיח לכולם איפה הרבי מסתובב באשמורת הבוקר. הוא תפש מקום טוב מתחת חלון חדר השינה של הרבי וציפה לבאות. קרני השמש הראשונות האירו והוא ראה בין חרכי התריס את הרבי מתעורר משנתו. הרבי קם מהמיטה, פתח את הארון, הוציא מעיל איכרים גדול וכובע פרווה והתכסה בהם. "אהה, הרבי הזה יוצא לשחק הימורים במקום להתפלל". אך זה לא היה הסוף. הרבי פתח ארון אחר והוציא ממנו גרזן וחבל. "לא מהמר, שודד. הרבי המדומה הזה מלסטם את הבריות".
דלת הבית נפתחה והרבי יצא אל היער. הוא חטב כמה עצים, העמיס אותם על הכתף וצעד אל הבקתה בקצה היער. התגוררה שם אישה אלמנה בודדה בבית קר ומלוכלך. הרבי פתח את הדלת וצעק: "לאה, זה אני וסילי, האיכר מהיער, באתי למכור לך עצים". – "אבל כיצד אשלם, וסילי, אין פרוטה בבית". "זה בסדר, ענה 'וסילי', תשלמי כשיהיה לך". הרבי הכניס עצים לתנור, העמיד מים חמים על האש והכין לה כוס עם מעט חלב. אחר כך ניקה את הבית תוך שהוא מבטיח לבוא גם מחר.
המתנגד ההמום שב העירה וביקש לדבוק ברבי. וכשהיו שואלים אותו אם הרבי עולה לשמים בימי הסליחות, היה עונה ארבע מילים: "אם לא למעלה מזה"!
התפישה החסידית גורסת שיש תנועה יותר נעלית מלעלות לשמים: לרדת אל הארץ. לעלות לשמים זאת לא משימה קלה, אבל היא עדיין משימה קלה יחסית מאשר לרדת אל הארץ. מי שעולה לשמים הוא בורח, מתנתק, נוטש את הספינה ובמשך הזמן מתרגל לחיות בצורה כזו. אך מי שיורד אל הארץ הוא נמצא יום-יום במלחמה של כיבוש.
הקדושה היהודית מתבטאת היטב בדוגמה של תוספות בתחילת מסכת קידושין, המסביר את המילים "הרי את מקודשת לי" – להיות מקודש פירושו להיות מיוחד ומיועד למטרה מסוימת. כך גם ספר התניא מסביר שקדושה היא השראת הקב"ה על מי שבטל אליו יתברך.
הרמב"ם מביא זאת לידי יישום מעשי: "המהלך בדרך זו כל ימיו – עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל… ואפילו בשעה שהוא ישן… נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא".
דוגמה מודרנית נוספת לכך היא בהקדשת הכישרון האישי לשם שמיים. כאשר אדם משתמש ביכולותיו – בין אם הוא רופא, עורך דין או פועל – לא רק לטובתו האישית אלא גם למען ענייני קדושה, הוא מממש את הציווי "קדושים תהיו".
כך הופכת מצוות "קדושים תהיו" מציווי בלתי מושג למשימה יומיומית, אפשרית לכל אדם. היא קוראת לכל אחד מאיתנו לחיות בתוך העולם הזה, להיות מעורב בו ולהתמודד עם אתגריו, אך מתוך מודעות מתמדת לכך שתכליתנו היא להפוך את העולם למקום קדוש יותר, להיות שגרירים של הקב"ה בכל מקום בו אנו נמצאים.
