פרשיות שמיני, תזריע ומצורע עוסקות כולן בנושא אחד מרכזי – דיני טומאה וטהרה. התורה מחלקת את העולם לקטבים חיוביים ושליליים ומנחה אותנו להתרחק מגורמי הטומאה. פרשת שמיני עוסקת בבעלי חיים טמאים, ופרשיות תזריע-מצורע ממשיכות עם מצבים אנושיים מטמאים.
אך מהי בדיוק טומאה? מהו אותו גורם מסתורי שחל על האדם ללא שעשה דבר רע? האם הטומאה היא חיידק, נגיף, ישות מיסטית או רק דין, איסור שקבעה התורה וקראה לו בשם 'טומאה'?
בעיה נוספת היא שאין קשר רציונלי בין גורמי הטומאה השונים. המוות מטמא – אבל גם היולדת שהביאה חיים חדשים מטמאת. המצורע מטמא בשל חטאים כמו לשון הרע – אבל גם בעל קרי ואישה בימי הווסת החודשי שלא עשו דבר רע מטמאים. עקביות זו חסרה, לכאורה, בדיני טומאה וטהרה.
הפרשות מונות חמישה מיני טומאה שנוצרות בחיים ולא במוות: יולדת, מצורע, זב וזבה, בעל קרי ונידה. בנוסף, נאמרו במקומות אחרים עוד שלושה מיני טומאה הקשורים עם המוות. בפרשת שמיני למדנו על "טומאת נבלה", שהיא פגר חיה טמאה או בהמה טהורה שלא נשחטה כהלכה. עוד למדנו שם על "שמונה שרצים" מתים מטמאים, כמו עכבר, צב ולטאה. ופרשת חוקת מוסיפה טומאת אדם מת, "אבי אבות הטומאה", שמטמא אפילו אדם שעומד לידו באוהל.
הכוזרי מסביר כי כל הטומאות האלה, הקשורות לחיים, נובעות למעשה מהמוות: "יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, האבר המצורע דומה למת, וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות טיפת דם ממנה יתהווה האדם ולכן הפסדו של זרע זה, הוא ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים."
לפי הכוזרי, טומאה פירושה נפילה ברמה הרוחנית, מצב גופני שיוצר ריחוק מהקב"ה. הקב"ה הוא חי, הוא סמל החיוניות והקיום, ולכן האדם החי קשור בטבורו לאלוקים, ככתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". לעומת זאת, המוות מסמל את הכריתות מהחיוניות ומכאן את ההתרחקות מהאלוקות.
זוהי הסיבה שגם העומדים סמוך למת טמאים, שכן המוות פוגע בעצם הכמיהה לחיים ומדבק את כל אלו שנחשפו לו. הקרבה למוות לועגת לעצם הרדיפה אחרי החיים והופכת הכול לזמני וחסר טעם. וכך, על פי תפיסה זו, בכל מצבי הטומאה קיים מרכיב של מפגש עם המוות – בין אם פיזי או ערכי.
טומאת היולדת, לפי הבנה זו, היא תוצאה של ירידה ממדרגה רוחנית גבוהה. במשך תשעה חודשים, המריאה האישה והייתה שותפה של האלוקים. היא הצמיחה חיים בתוכה והרגישה את פלא המפליא לעשות שאינו נתפס בכלי השכל. בכל יום צמח העובר והיא חשה את דפיקות החיים בתוכה. אולם כשמגיח התינוק מרחמה, היא קורסת אל תוך עצמה ונופלת אל השגרה המייאשת. היא חוזרת להיות "עוד אחת כמו כולן". זוהי מעין "מיתה" רוחנית – ירידה מהפסגה הרוחנית שבה שהתה.
בדומה לכך, יש להבין את יתר הטומאות הקשורות בחיים. לגבי בעל קרי: רוב הזרעים מתים ומאבדים את הפוטנציאל ליצור חיים. בנוסף, באיבר עצמו ישנה כעין "מיתה" וחולשה אחרי הניסיון ליצור חיים. ביחס לטומאת האישה החודשית: הווסת נוצרת מכך שלא נוצרה הפריה ובוזבזה הזדמנות ליצור חיים חדשים. בימים שלפני הווסת, הגוף מכין עצמו להפריה, והווסת היא תוצאה מכך שלא נוצלה ההזדמנות. וכך לגבי מצורע: התאים באיבר הנגוע מתרוקנים מחיוניותם וחווים כעין מיתה, כמו שאמר אהרן על אחותו המצורעת: "אל נא תהיה כמת אשר בצאתו מבטן אמו ויאכל חצי בשרו".
המדרש ממחיש את נפילת היולדת במילים מרגשות: "אשה כי תזריע וילדה זכר: בנוהג שבעולם מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיה, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא ואין זה שבח?" מי כמו היולדת נחשפת ורגישה לפלאי הבריאה? מהי קיבלה לפני ההיריון ומה מוציאה בסופו?
ראוי לציין שאף שמושג הטומאה אינו מוכר כך בימינו, בעבר השפיע רבות על החיים, עד שישנן הערכות כי במרתף כל בית בעיר העתיקה היה מקווה. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים נחשפו מאות בורות מקווה מימי הבית השני – בעיקר בעיר העתיקה אך גם מחוצה לה. לפני כמה שנים, משפחה בשכונת עין כרם ערכה שיפוצים בביתה, חצבו ברצפה עם מקדח קונגו ולפתע הוא נשמט לתוך האדמה. חפירות גילו מדרגות משוכללות לתוך בור מקווה.
לאור הבנתנו את הקשר בין טומאה למוות, ברור יותר סדר הפרשיות בתורה. הסמיכות בין פרשת מאכלות אסורות (שמיני) לפרשת היולדת (תזריע) ולפרשת נגעים (מצורע) איננה מקרית. הרמב"ן, באגרת הקודש שלו, מסביר: "סמך ה' יתברך פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות… ואחר כך פרשת נגעים… להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים יהיו לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים מתחדשים עליהם, מצד טפת הזרע שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות… כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו".
התורה מונה את הטומאות לפי סדר יצירת האדם. ראשית, מאכלות אסורות שמשפיעים על איכות ההפריה של האב והאם והזרע שייווצר מהם. אחר כך טומאת היולדת, ואחר כך טומאת נגעים, שבאים בעוון עכירות הזרע שנוצר כתוצאה מטומאת המאכלות האסורות שאכלו האב והאם.
לסיכום, מושג הטומאה קשור עמוקות בתודעה היהודית עם התרחקות מן החיים ומן החיוניות האלוקית. מצבים שונים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, מקבלים טומאה מפני שכולם מייצגים באופן זה או אחר פוטנציאל שאבד או חיוניות שנפגמה. הטומאה היא מצב זמני, והתורה מתווה דרכי טהרה שמחזירות את האדם למצבו הטבעי של קרבה לאלוקים.
עומק זה של דיני טומאה וטהרה, שקשורים כולם בציר החיים והמוות, הוא רק אחד הרבדים במערכת מצוות זו המלווה את עם ישראל לאורך הדורות. בכל הרבדים, המטרה היא אחת – לקדש את החיים ולחבר אותם למקורם האלוקי, מקור החיים הנצחי.
