פרשת תזריע פותחת בדיני טומאת יולדת, ומציגה בפנינו תעלומה שהטרידה פרשנים רבים: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים… ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה… ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה". מדוע ימי הטהרה בלידת בת כפולים מאלו שבלידת בן? האם יש משהו שלילי חלילה בבת שמצריך התעלות גדולה יותר?
השאלה מתחדדת לאור סוגיות נוספות המתעוררות בנושא טומאת יולדת. מדוע בכלל יולדת טמאה? ומדוע היא מביאה בסוף ימי טהרתה קרבן חטאת? במה חטאה אישה שהביאה חיים לעולם? מה פתאום קורבן חטאת, שמביאים על חטא חמור, על אירוע שכולו חיוביות ושמחה?
ההסבר הראשון המובא בגמרא (נדה לא) לכפל הימים הוא פשטני: "זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר". נראה שלפי דעה זו בגמרא, בלידת בן השמחה רבה יותר, ואילו בלידת בת נמשך העצב עוד שבוע. אולם, יש לציין שדעה זו שנויה במחלוקת במקומות אחרים, ויש דעות הרואות גם בלידת בת מקור לברכה מיוחדת.
מהמשך דברי הגמרא – "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" – מתברר טעם נוסף לקיצור טומאת היולדת בלידת זכר: התחשבות באביו ואמו שיוכלו ליטול חלק בשמחת ברית המילה ביום השמיני.
אולם האברבנאל, בין השאר, הקשה על העניין בחריפות. מדוע דווקא ביחס ללידת בת נקבעה כפילות בימי הטומאה והטהרה? רבים ניסו להסביר את הדבר באופנים שונים.
הסבר מרתק ועמוק, שרווח בין חכמי ישראל, מקשר בין מהות הטומאה לבין משמעות לידת בת. על פי הסבר זה, טומאה פירושה נפילה ברמה הרוחנית, מצב גופני שיוצר ריחוק מהקב"ה. כפי שמסביר הכוזרי, עצם מושג הטומאה נובע מהמוות. הקב"ה הוא חי, הוא סמל החיוניות והקיום, ולכן האדם החי קשור בטבורו לאלוקים, ככתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". לעומת זאת, המוות מסמל את הכריתות מהחיוניות ומכאן את ההתרחקות מהאלוקות.
על בסיס הבנה זו, טומאת היולדת היא תוצאה של ירידה ממדרגה רוחנית גבוהה. במשך תשעה חודשים, המריאה האישה והייתה שותפה של האלוקים. היא הצמיחה חיים בתוכה והרגישה את פלא המפליא לעשות שאינו נתפס בכלי השכל. בכל יום צמח העובר והיא חשה את דפיקות החיים בתוכה. אולם כשמגיח התינוק מרחמה, היא קורסת אל תוך עצמה ונופלת אל השגרה המייאשת. היא חוזרת להיות עוד אחת כמו כולן.
הנפילה הרוחנית בלידת נקבה, לפי הסבר זה, היא כפולה. בחודשי ההיריון היא יצרה חיים – ובהיריון נקבה יצרה חיים כפולים, שהרי הנקבה תיצור חיים בעצמה בעתה ובזמנה. ולכן הפרידה מהנקבה היא נפילה כפולה ויוצרת טומאה כפולה. רעיון זה אולי רמוז בדברי רבי יהודה הנשיא בגמרא (בבא בתרא טז), שכאשר נולדה בת לרבי שמעון בנו ועצב על כך, ניחם אותו: "רביה באה לעולם". כלומר, התרבות חיים באו.
באשר לשאלה מדוע מביאה היולדת קרבן חטאת, מובא בגמרא (נדה לא) הסבר מפתיע: "שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן." היולדת צריכה כפרה על כך, שעברה בה מחשבה לעצור מהבאת ילדים. מחמת צער הלידה היא נשבעה שלא ללדת יותר, וקרבן היולדת מלמד את גודל מצוות פריה ורביה שאפילו אינסטינקט המחשבה לעצור – הוא כבר חטא.
