פרשת ויקרא, הפותחת את חומש ויקרא, עוסקת בעיקר בדיני הקורבנות שהיו מקריבים בני ישראל. מעבר לפרטים הטכניים של ההקרבה, ישנה משמעות עמוקה לעצם פעולת ההקרבה – נתינה מעצמי למען האחר, ויתור על משהו יקר ערך כדי ליצור קשר משמעותי יותר.
רעיון זה של הקרבה אישית למען הקשר מוצא ביטוי מרתק בשני פסוקים סותרים לכאורה של שלמה המלך, המומחה היהודי הגדול ביותר לזוגיות. שלמה, שלפי המסורת היה נשוי לנשים רבות, צבר הבנה עמוקה במערכת הזוגית וסיכם אותה בשני משפטים מנוגדים:
בספר משלי הוא אומר: "מצא אשה מצא טוב." זהו משפט מלא אושר ואופטימיות – הזוגיות היא הטוב המושלם, ואדם שיש לו בן או בת זוג אוהבים, יש לו את כל הטוב שבעולם. אולם בספר קהלת אומר אותו שלמה: "ומוצא אני מר ממוות את האישה." כאן הזוגיות מתוארת כמשהו גרוע יותר מן המוות עצמו!
כיצד ייתכן שאדם אחד, חכם ומאוזן, יביע שתי דעות כה מנוגדות? התשובה היא ששלמה לא סתר את עצמו, אלא הציג שתי אפשרויות – שני מסלולים שהזוגיות יכולה ללכת בהם, תלוי בגישה ובהתנהגות של בני הזוג.
בארץ ישראל בימי חז"ל היה מנהג מרתק: בחתונות היו ניגשים לחתן ולוחשים באוזנו: "מצא או מוצא". כלומר, דע לך שיש שתי אפשרויות לזוגיות שלך – או שתחיה במצב של "מצא אשה מצא טוב", או שתחיה במצב של "ומוצא אני מר ממוות". הבחירה, במידה רבה, היא בידך.
מה ההבדל בין שני המצבים הללו? ההבדל טמון במילים עצמן: בפסוק הראשון נאמר "מצא אשה" – הדגש הוא על האישה, על הזולת. האדם שם את בן או בת זוגו במרכז, רואה אותם, מקשיב להם, דואג לצרכיהם. לעומת זאת, בפסוק השני נאמר "ומוצא אני" – הדגש הוא על ה"אני", על הצרכים, הרצונות והמאוויים האישיים. כאשר אדם עסוק רק בעצמו, בנוחותו ובסיפוק רצונותיו, הזוגיות אכן עלולה להפוך ל"מרה ממוות".
הקשר לפרשת ויקרא ברור: כשם שהקורבן מבטא את הנכונות להקריב משהו מעצמנו למען הקשר עם הקב"ה, כך גם בזוגיות ובכל מערכת יחסים משמעותית – יש לדעת להקריב, לוותר, ללכת לקראת האחר.
שני הפסוקים של שלמה המלך מקבילים למה שמתואר בסוף מסכת גיטין, שם נאמר: "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות." הקשר למזבח הקורבנות אינו מקרי – המזבח מסמל את היכולת להקריב למען משהו גדול יותר. מי שאינו מוכן להקריב בזוגיות, מי שחי במצב של "מוצא אני", גורם למזבח לבכות, כי המזבח יודע היטב שהקרבה היא המפתח לקשר עמוק ולזוגיות מספקת.
גבר אחד הגיע לרב והתלונן: "הבית שלנו הפך לאזור מלחמה, אשתי צועקת ואני צורח, אינני מסוגל לשהות בו יותר." הרב יעץ לו: "עליך ללכת כל יום שלושה קילומטר ולהירגע." כעבור חודש התקשר הרב לשאול מה קורה, והאיש ענה: "ברוך ה', אני כבר תשעים קילומטר מהבית…" זהו בדיוק הפער בין "מצא" ל"מוצא" – האם אנחנו מוכנים להתאמץ כדי לשפר את מערכת היחסים, או שאנחנו בורחים מהאתגר?
הקורבנות המתוארים בפרשת ויקרא באים, בין השאר, לכפר על חטאים. אחד החטאים הגדולים ביותר במערכות יחסים הוא חוסר נכונות להקשיב, לראות את האחר, ולהבין את צרכיו. רבים מהמשברים בזוגיות מתחילים בכישלון הזה – אי הקשבה, אי הבנה, וחוסר נכונות לבוא לקראת הצד השני.
הרעיון של "מצא" מול "מוצא" בא לידי ביטוי גם בדרך שבה אנו מתמודדים עם קשיים ומריבות. אדם במצב של "מצא" כשיש ויכוח, תשאל מה הצד השני צריך? מה יעזור לפתור את המצב? אדם במצב של "מוצא אני" יתמקד בעלבון שלו, בדרישות שלו, בתחושה שפגעו בו.
בימים של מתח, כשהבתים קטנים מדי בשביל כל כך הרבה אנשים, כשהגברים מובטלים ומסתובבים חסרי מנוחה, כשהנשים איבדו סבלנות, והילדים עושים את מה שהם יודעים הכי טוב – לשבת להורים על הזנב, הגישה בסגנון "מצא" היא המפתח לשימור הזוגיות ושלום הבית.
לפעמים הדבר פשוט כמו לעשות מעשה קטן של אהבה: להפתיע את בן או בת הזוג במשהו שישמח אותם, לסייע במטלות הבית, להקשיב באמת למה שמטריד אותם. אלו הם ה"קורבנות" הקטנים שאנו מביאים למזבח הזוגיות, וכמו הקורבנות בבית המקדש, הם נושאים ריח ניחוח של אהבה ושלום.
שלמה המלך, בחכמתו, לא הסתפק בהצגת שתי האפשרויות, אלא חזר שוב ושוב על דפוס דומה בכתביו. בספר משלי הוא אומר: "אל תען כסיל כאולתו פן תשווה לו גם אתה", ומיד אחר כך: "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו". באופן דומה, הוא אומר בקהלת: "ושבחתי אני את השמחה", ובמקום אחר: "ולשמחה מה זו עושה?"
זו לא סתירה, אלא תובנה עמוקה: שלמה מציג תמיד שתי אפשרויות, שני מסלולים, ומזמין אותנו לבחור באפשרות שתוביל לחיים טובים יותר. זה בדיוק מה שפרשת ויקרא מציגה בפנינו – אפשרות להקריב משהו מעצמנו (זמן, אגו, נוחות) ולהתקרב אל הקב"ה ואל הסובבים אותנו.
מסופר על גבר מבוגר שהאריך ימים ונשאל מהו סוד אריכות ימיו. הוא הצביע על מקלו, שעליו נחרטו האותיות "ג.ז.י." – ראשי תיבות של "גם זה יעבור". תפיסה זו של זמניות הקשיים, יחד עם נכונות להקריב ולהתגמש בטווח הקצר, היא המפתח למערכות יחסים ארוכות וטובות.
סיפורו של יוסף ואחיו ממחיש זאת היטב. אחרי 22 שנים של פרידה, כשיוסף מתגלה לאחיו, הוא שולח לאביו מתנות מפתיעות – "יין ישן" או "גריסים של פול", לפי הפירושים השונים. לכאורה אלו אינן מתנות מרשימות, אבל הן נושאות מסר עמוק: "את היין הזה לא קניתי עכשיו, כשהאחים הגיעו. קניתי אותו אז בשיא הצער והשפלות כשהתגלגלתי מבור אחד למשנהו. כבר אז היה ברור לי שהחורף יעבור והחיים עוד יתבררו לטובה."
זהו בדיוק המסר של "מצא" מול "מוצא" – האם אנחנו שקועים רק בקשיים של הרגע, או שאנחנו יכולים לראות את התמונה הרחבה יותר? האם אנחנו מקריבים משהו מעצמנו עכשיו למען עתיד טוב יותר, או שאנחנו מרוכזים רק בנוחות המיידית שלנו?
פרדי הגר, שהיה נשיא בורסת היהלומים בלונדון, פעם התלונן בפני הרבי מליובאוויטש על מצבה הקשה של תעשיית היהלומים ועל כך שאינו רואה ברכה בעסקיו. הרבי השיב לו: "הגישה שלך שלילית מדי, פסימית מדי. עליך לחפש טיפוסים חיוביים ולהיות יותר קרוב אליהם." למחרת פגש היהלומן האנגלי את וויליאם גולדברג, סוחר אמריקאי רברבן שבדרך כלל הגר נמנע ממנו. אך הפעם, זוכר את עצת הרבי, פנה אליו. מפגש זה הוביל לעסקה מוצלחת ולחברות ארוכת שנים שהביאה ברכה לשניהם.
זהו הלקח של פרשת ויקרא מזווית הקורבן האישי: היכולת להקריב משהו מעצמנו – בין אם זה הנוחות, האגו, או הציפיות – היא המפתח למערכות יחסים בריאות ומספקות. זהו ההבדל בין "מצא" ל"מוצא", בין מי שרואה את האחר ומוכן לוותר למענו, לבין מי שרואה רק את עצמו.
כשאנו קוראים את פרשת ויקרא ומתעמקים בפרטי הקורבנות, אנו נקראים גם להתבונן בקורבנות שאנו מביאים בחיינו האישיים. כמו האש התמיד שבוערת על המזבח, כך גם האהבה והקשר דורשים תחזוקה מתמדת, הקרבה מתמדת. ואם נבחר בדרך ה"מצא", של ראיית האחר והקרבה למענו, הרי שבאמת נוכל לומר: "מצא אשה מצא טוב".
