הרב ברוך פרנקל תאומים, בעל ה"ברוך טעם", היה תלמיד חכם עצום ורב חשוב לפני כמאתיים שנה בגליציה. בנו עמד להתארס עם בתו של יהודי עשיר, ומשפחת הרב נסעה לבית הכלה לפגוש את המחותנים. המחותנת העשירה הבחינה כי פניו של הרב כאובות ושאלה אותו בשקט אם הוא מודאג לגבי השידוך.
"בכלל לא," השיב הרב, "הנושא אחר לגמרי. שמעתי ששואב המים בעיר חלה אנושות, וכואב לי הלב עליו".
המחותנת פטרה את דבריו בקלות: "מחותן יקר, למה אתה מקלקל את השמחה בגלל שואב מים? הוא בסך הכול אדם עלוב. תתרכז באושר של הבן שלך, זה יותר חשוב".
הרב פרנקל נחרד, קרא לבנו וציווה עליו לבטל את השידוך. "אדם שאין בו רגישות לכאב של יהודי אחר – אינו מועמד להקים עימו חיים משותפים".
סיפור זה מבטא את אחד הרעיונות העמוקים ביותר שעולים ממגילת אסתר: היחס המיוחד בין כל יהודי ויהודייה, ומה המן הבין על העם היהודי שאנו עצמנו לפעמים שוכחים.
מגילת אסתר מציבה בפנינו תעלומה גדולה: כיצד סכסוך אישי בין המן למרדכי הפך לגזירת השמדה טוטלית נגד כל העם היהודי? המגילה מתארת: "וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש עם מרדכי".
המלבי"ם שואל בתדהמה: "מה חטאו עם מרדכי? האיש אחד יחטא וכל עדתו ישמיד?!" איך אדם רציונלי מגיע למסקנה שצריך לחסל עם שלם בגלל התנגדות של אדם אחד?
התשובה העמוקה היא שהמן הביט על היהודים אחרת מהדרך בה אנו לפעמים מביטים על עצמנו. המן ידע שיהודי הוא יהודי הוא יהודי. לא משנה איך הוא נראה ומה הוא עושה, הזהות העמוקה ביותר שלו היא החיבור הנשמתי לקב"ה. המן ידע שלא יעזור לו להרוג את מרדכי לבדו, כי כל יהודי הוא "מרדכי קטן". בעיניו, הבעיה לא הייתה עם מרדכי הבודד, אלא עם כל יהודי באשר הוא. כל יהודי ויהודייה הם "עם מרדכי".
המן הבין את הסוד העמוק – שהיהדות אינה תוצאה של בחירה או העמקה אינטלקטואלית, אלא עניין נפשי שאי אפשר לחמוק ממנו. ואף שיהודי שושן נטמעו בתוך הקהילה הפרסית וחגגו במסיבת אחשוורוש, המן ידע שהוא אינו יכול לסמוך עליהם. הם לעולם לא יהפכו להיות "שלו". המן פשוט לא האמין ל"חילוניות" של יהודי שושן. יהודי מסוגל לחטוא משום שהיצר מתעתע בו שהוא אינו חוצה את הגבול, אך ברגע שיעירו את תשומת לבו למשמעות מעשיו – הוא יקום ויקפוץ חזרה. המן העריך אותנו הרבה יותר ממה שאנו מעריכים את עצמנו.
אדמו"רי חב"ד הצביעו על עובדה מעניינת: הספר התנ"כי שבו מוזכר הכי הרבה פעמים התואר "יהודי" הוא מגילת אסתר. המגילה כותבת שש פעמים את המילה "יהודיים" עם שני יודים. פעם שאל אפיקורס את האדמו"ר הצמח צדק מדוע כתוב "יהודיים"? הרבי השיב שהדבר רומז לכך שבשושן היו שני סוגי יהודים: כאלה שהאירה בהם הנפש האלוקית וכאלה שהאירה בהם הנפש הבהמית – והחידוש בסיפור הפורים היה שבסופו של דבר כולם התרכזו סביב מרדכי.
כאשר פרצה הגזירה, המן חולל את הפעולה ההפוכה ממה שתכנן: הוא עורר את כל יהודי שושן לשוב אל דרך המלך ולהתלכד סביב מרדכי. זאת הייתה ההוכחה לכך שיהודי אינו צריך יותר מתזכורת ו"קצת לחץ" כדי להציף החוצה את הקדושה הטבעית שבו.
כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש:
"כאשר המן ראה אדם שמעמיד עצמו בסכנת נפשות, וגם לאחר ש'באמרם אליו יום ויום מדוע אתה עובר על מצוות המלך', הנה 'מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה', התחיל לחקור ולדרוש מהו שורש המסירות נפש הלזה? האם זה עניין של שכל או רגש?
"ואז 'הגידו לו את עם מרדכי' – שאין זה בגלל שמרדכי הוא יוצא מן הכלל בבני ישראל, אלא זוהי מהותו של 'עם מרדכי' על כל חלקיו, שכל אחד ששייך ל'עם מרדכי' הוא במעמד ומצב ש'לא יכרע ולא ישתחווה'. ובמילא המן הבין שלא יועיל לו לשלוח יד במרדכי לבדו כיון שעומד בפניו עם שלם שלא יכרע ולא ישתחווה".
מה זה אומר למעשה? הרעיון מעביר אחד המסרים החשובים ביותר: לכל אחד מאתנו יש רגעים של משבר מול עצמו ומול הילדים שלו. הורים עשויים לראות ילד שמתחצף, בועט ואפילו מורד. באותם רגעים עולה השאלה הפשוטה: כיצד להגיב? האם להלום בו בחזרה ואולי אפילו להרחיקו מהבית כדי שלא יקלקל אחרים?
המסר של המן הוא מהפכני: עלינו להאמין בעצמנו ובילדים שלנו לפחות כמו שהמן האמין בנו. עלינו להיות בטוחים שהטוב הבסיסי של האדם הוא עצמי וחזק הרבה יותר מהרע שבו והוא בסוף ינצח.
במובן מעשי, עלינו לנהוג תמיד בכבוד ובאמון בילדינו. עלינו להחמיא להם על הטוב שלהם, למצוא דרכים להעצים אותו, ובמקביל למזער את הרע שמרים ראש מעת לעת. עלינו לפנות אליהם בצורה מכובדת, להדגיש את הצדדים החיוביים באישיותם ולמצוא דרכים לעודד את הטוב. מה שהמן ידע עלינו – גם אנחנו צריכים לדעת על עצמנו.
הרב שלמה ריסקין, כשהיה רב במנהטן, הכיר יהודי מיליארדר בשם סנפורד ברנסטיין שהיה רחוק מאוד מחיי תורה ומצוות. ריסקין קבע עימו שיעור תורה שהדליק בו את הזיק היהודי. פעם סיפר ברנסטיין שברצונו לקנות חלקת קבר בירושלים. ריסקין בדק ושלח לו שמצא עבורו חלקת קבר בהר הזיתים תמורת 5,000 דולר.
להפתעתו, קיבל מברק שברנסטיין יגיע בתוך 24 שעות לירושלים לבדוק את המקום. הוא הגיע, עלה להר הזיתים עם אנשי החברא קדישא, בעוד ריסקין, שהוא כהן, המתין במכונית. לפתע נשמעו צעקות. ברנסטיין חזר זועם למכונית ואמר שאינו רוצה שום קבר שם.
התברר שהוא התעקש על מקום ממנו אפשר לצפות על הר הבית, אך המקום היחיד הפנוי היה בחלקת רבנים חשובים, ואנשי החברא קדישא סירבו למכור מקום כזה לאדם כמותו. ריסקין ניסה להרגיעו שאחרי הפטירה לא צופים בנוף… אך האיש עזב בכעס.
אחרי כמה ימים קיבל ממנו מכתב התנצלות: "אני עצמי צריך להתקרב לחיי תורה ומצוות, וכל שכן שלא זכיתי להנחיל ערכים יהודיים לילדיי, הם רחוקים מאוד מהעולם בו אני מתעניין. לכן כל כך חשוב לי חלקת קבר מול הר הבית – אני מתפלל שכאשר הילדים יבואו לפקוד את קברי, יעמדו מול המקום המקודש ביותר בעולם ותתעורר בהם הנשמה היהודית".
ריסקין העביר את המכתב לחברא קדישא והם מכרו לו את החלקה המבוקשת. ברנסטיין הקדיש מיליוני דולרים לחינוך יהודי והקים, בין היתר, את "קרן אבי חי" להעמקת הזהות היהודית.
זהו כוחה של הנשמה היהודית – תמיד ערה, תמיד משתוקקת לקדושה, אפילו כשנדמה שהיא רדומה. המן ידע זאת. האם גם אנחנו יודעים?
