בפרשת בא מגיע לשיאו סיפור יציאת מצרים, כאשר משה רבנו מוביל את העם לחירות. אך כדי להבין את סוד כוחו של המנהיג הגדול בהיסטוריה, עלינו לחזור אל סיפור לידתו המופלא שטומן בחובו פרדוקס מרתק.
התורה מתארת את נישואי הוריו של משה בלשון ייחודית: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". המפרשים תמהים על המילה המיותרת לכאורה "וילך". לאן הלך? הרי יוכבד הייתה דודתו, וייתכן שהם גרו באותה שכונה! מדוע לא נאמר פשוט "ויקח איש מבית לוי", כפי שהתורה רגילה לתאר נישואין?
האברבנאל מסביר שהתורה רומזת כאן לקושי מיוחד. אלו לא היו נישואין רגילים – עמרם נדרש "ללכת", כלומר לעשות צעד בלתי שגרתי. יוכבד הייתה דודתו (אחות אביו, קהת), נישואין שייאסרו לאחר מתן תורה. אך יותר מכך: היא הייתה אישה מבוגרת מאוד, בת 130 שנה, שמבחינה טבעית לא יכלה עוד ללדת.
השאלה המתבקשת היא: מדוע היה צריך עמרם לשאת דווקא את יוכבד? התשובה לכך מגלה עיקרון יסודי בהנהגה היהודית: כוחו של מנהיג ישראל נובע דווקא מהכרת חולשתו. משה רבנו נולד לתוך מציאות שהייתה כולה נס. כל יום בו הוא פקח את עיניו, כל פעם שהביט באמו המבוגרת, הוא ידע שקיומו אינו מובן מאליו.
זוהי תמצית ההבדל בין מנהיג יהודי למנהיג רגיל. מנהיג רגיל שואב את כוחו מיכולותיו, מכישרונותיו, מהצלחותיו. לעומתו, מנהיג יהודי שואב את כוחו דווקא מההכרה שאין לו כוח משל עצמו. הוא יודע שכל כוחו בא מלמעלה, וזו בדיוק הסיבה שהוא יכול להנהיג.
בפרשתנו אנו רואים כיצד העיקרון הזה בא לידי ביטוי דרמטי: משה, שנולד בדרך נס, עומד מול פרעה שנולד כבכור חזק ובעל עוצמה. פרעה מייצג את הכוח הטבעי, את העוצמה האנושית. משה מייצג את ההיפך – את ההכרה שהכוח האמיתי בא דווקא מההתבטלות כלפי האלוקים.
סיפור מרגש ממחיש זאת. באחד מבתי חב"ד בדרום אמריקה נכנסה קבוצת מטיילים, וכשהשליח הציע להם להניח תפילין, אחד מהם נעלב: "לי צריכים להזכיר להניח תפילין?! אני עושה את זה כל בוקר!" הוא סיפר שבילדותו, בהיותו בן למשפחת דיפלומטים בניו יורק, חלה במחלה קשה. בתפילת נעילה של יום כיפור, הרבי מליובאוויטש אסף את כל הילדים סביבו, התעטף בטלית ובכה. אחרי התפילה הילד החלים באופן פלאי, ומאז הוא מקפיד על הנחת תפילין.
הסיפור מדגים את הפרדוקס: דווקא ברגע של חולשה מוחלטת, של בכי והתבטלות, מתגלה הכוח האמיתי. זה היה סוד כוחו של משה רבנו – הוא ידע שכל קיומו הוא נס, ולכן יכול היה להיות כלי להנהגה אלוקית. זו גם הסיבה שמשה היה "ענו מכל האדם": לא מתוך חולשת אופי, אלא מתוך הכרה עמוקה שכל כוחו בא מלמעלה.
לקח זה רלוונטי במיוחד לדורנו. בעולם המודרני, החברה מקדשת את הכוח, את ההישגיות, את ההצלחה החומרית. היהדות מלמדת אותנו שיש כוח מסוג אחר – כוח שנובע דווקא מהכרת המגבלות שלנו, מההבנה שאיננו כל יכולים.
זהו המסר העמוק של פרשת בא: הגאולה הגדולה ביותר באה דווקא דרך מנהיג שנולד בנסיבות של חולשה מוחלטת. משה, בן ליוכבד בת ה-130, הפך למנהיג הגדול בהיסטוריה לא למרות נסיבות לידתו המופלאות, אלא בגללן. כי כשאדם מכיר בכך שכוחו אינו שלו, הוא הופך לכלי להשראה אלוקית אמיתית.
