משפחה יקרה, קהל נכבד,
פרשת וארא מלמדת אותנו שיעור עמוק על מה שבאמת חשוב. הפרשה מתארת את בני ישראל בשפל המדרגה במצרים – השעבוד בשיאו, העבודה מפרכת, הגזירות קשות מנשוא. העם כורע תחת העול, שבור בגוף ובנפש, עד שהתורה מספרת "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
והנה, ברגע הזה של חושך מוחלט, הקב"ה מתגלה למשה ואומר דבר מפתיע: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי". יש כאן שני דברים שונים לחלוטין – מצד אחד, שמיעת הנאקה והסבל. מצד שני, וחשוב יותר – זכירת הברית עם האבות.
הקב"ה כאילו אומר – לא הסבל לבדו הוא סיבת הגאולה. העיקר הוא הברית, אותה ברית מיוחדת שנכרתה עם אברהם, יצחק ויעקב. ברית שמבטאת קשר עמוק ונצחי, שעומדת מעל כל הקשיים והאתגרים.
הגאולה שבאה בזכות זכירת הברית לא הייתה סתם עוד שחרור עבדים. היא הייתה התחלה של משהו הרבה יותר גדול. מאז אותה גאולה, במשך יותר משלושת אלפים שנה, הברית הזו עומדת לנו. בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ובכל פעם הברית הזו עמדה לנו.
כשהבבלים החריבו את בית המקדש הראשון, כשהיוונים טימאו את המקדש, כשהרומאים הגלו אותנו מארצנו – תמיד היו יהודים שהחזיקו בברית הזו. בימי הביניים, בפוגרומים, בשואה הנוראה – יהודים מסרו את נפשם כדי להמשיך את הברית הזו. לא היה דור שבו לא ניסו להשמיד אותנו, ולא היה דור שבו הברית הזו לא עמדה לנו.
וזה לא היה רק בזמני משבר. גם כשהיו ליהודים חיים טובים, כשהיו להם אפשרויות להיטמע בתרבויות אחרות – היו תמיד כאלה שזכרו את הברית. שהבינו שיש פה משהו הרבה יותר גדול מסתם נוחות או הצלחה חומרית. שהבינו שהברית הזו היא המהות של הקיום היהודי.
דווקא בימי הרווחה המבחן הוא גדול יותר. כשיש רדיפות – ברור לכולם שצריך להילחם, להחזיק מעמד. אבל כשהכל טוב, כשיש חופש ושפע, דווקא אז קשה יותר לזכור את הברית הזו. דווקא אז קל יותר להיטמע, להתבולל, לשכוח.
והנה, דווקא בתקופות כאלה של שפע וחופש, ראינו איך [שם הנפטר/ת] שמר/ה על הברית הזו בגאון. זה היה בדברים הקטנים של היומיום: [דוגמאות ספציפיות – איך שמר/ה על כשרות למרות שהיה קשה, איך התעקש/ה על שולחן שבת משפחתי למרות כל העיסוקים, איך דאג/ה שהילדים יקבלו חינוך יהודי למרות כל הפיתויים].
זה לא היה מובן מאליו. היו הרבה סיבות טובות "להקל", "להתפשר", "להתגמש". אבל [שם הנפטר/ת] הבין/ה שהברית הזו היא לא עניין של נוחות. היא המהות של מי שאנחנו, היא הסיבה שאנחנו כאן אחרי כל כך הרבה דורות.
זה התבטא בדרך שבה [שם הנפטר/ת] חינך/ה את הילדים. לא בכפייה, לא בדרשות, אלא בדוגמה אישית. בדרך שבה היה/הייתה מדליק/ה נרות שבת בשמחה, בהתרגשות של ליל הסדר, בדמעות של יום כיפור. הילדים ראו איך זה לא היה סתם מנהגים או מסורת – זה היה משהו חי, נושם, משמעותי.
ובמיוחד זה היה ניכר בבית – הבית שהיה פתוח לכולם, שתמיד היה בו מקום לאורחים בשבת, שתמיד היה אפשר למצוא בו ספרי קודש לצד ספרים אחרים. בית שהיה גשר בין העולמות – בין המסורת לחיים המודרניים, בין העבר לעתיד.
והיום, כשאנחנו עומדים מול אתגרים חדשים, כשעם ישראל נמצא במלחמה קשה, כשיש לנו חטופים ופצועים, אנחנו מבינים עוד יותר את העומק של הברית הזו. אנחנו רואים איך דווקא ברגעים הקשים האלה, העם מתאחד, מתחזק, נזכר בברית.
מול אויב אכזרי שרוצה להשמיד אותנו, שפגע בנו בצורה כל כך קשה, שעדיין מחזיק מאות חטופים, שחושב שאפשר לשבור אותנו – אנחנו רואים איך העם מתאחד סביב הברית הזו.
אנחנו רואים את זה בחיילים שלנו בעזה, שלוקחים איתם ספרי תורה, שמניחים תפילין, שאומרים תהילים לפני קרב. רואים את זה במשפחות החטופים שמתחזקות באמונה למרות הכאב הנורא. רואים את זה בעם שמתאחד סביב השבת, סביב התפילה, סביב הערבות ההדדית.
ודווקא ברגעים כאלה אנחנו מבינים כמה [שם הנפטר/ת] צדק/ה. כמה חשוב היה לו/ה לשמור על הברית הזו, להעביר אותה הלאה, לחזק אותה. כי הברית הזו היא לא רק זיכרון העבר – היא המפתח לעתיד שלנו.
ולכן, כשאנחנו מתכנסים היום לזכור את [שם הנפטר/ת], אנחנו לא רק מתאבלים על האובדן. אנחנו גם מקבלים על עצמנו להמשיך את דרכו/ה. להמשיך לשמור על הברית הזו, להעביר אותה הלאה לדורות הבאים.
כי זו הייתה הצוואה האמיתית שהשאיר/ה לנו. לא במילים, אלא במעשים. בדרך שבה חי/תה, בערכים שהנחיל/ה, באהבה העמוקה שלו/ה למסורת ישראל. וכמו שבמצרים, הקב"ה זכר את הברית וגאל אותנו, כך אנחנו מתפללים היום שיזכור את הברית ויגאל אותנו מכל צרותינו.
שנזכה לראות בקרוב בשחרור כל החטופים, ברפואת כל הפצועים, בנחמת כל המשפחות השכולות. שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, בביאת משיח צדקנו ובתחיית המתים, במהרה בימינו אמן.
תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים.
