צדיק מצרה נחלץ

למלך אחד ממלכי ערב היה יועץ יהודי. הוא היה ירא-שמים, מהדר במצוות, עשיר ומרבה בצדקה ובגמילות-חסדים. נוסף על אלה היה מוהל מומחה. מעולם לא סירב להזמנה לערוך ברית, אפילו אם הוזמן למקומות רחוקים. מצווה זו היתה חביבה עליו והוא נהג שלא לקבל שום תשלום עבור מלאכתו.

עם חלוף השנים התהדקו קשריו עם המלך. עצותיו הנבונות הוכחו כנכונות והמלך נתן בו אמון בלתי-מסוייג. הוא חלק איתו בסודותיו הכמוסים ביותר.

קירבה זו שרחש המלך ליועצו היהודי, עוררה קינאה בלב אחד השרים. הלה לא היה יכול לשאת את העובדה שדברים שהמלך מסתיר מפניו ומפני עמיתיו השרים, הוא מגלה ליהודי. הקינאה התעצמה ונהפכה לשינאה כבושה, עד שהשר החל לחפש דרכים כיצד לטמון פח ליהודי.

ליהודי היה עוזר ערבי, שסייע לו בעבודתו. היה זה אדם פשוט, שלא היה בכוחו להבין את כתבי המלוכה, ומשום כך נתן בו היועץ אמון והטיל עליו שליחויות שונות. ברשותו היו מפתחות למגירותיו השונות של היועץ, אך לא היה חשש שמא יעיין במסמכים סודיים.

עובדה זו היתה ידועה לשר העויין. הוא החל לקרב אליו את העוזר, שהתרגש מאוד מהמחווה. השניים התיידדו, עד שהשר הרגיש שהגיעה השעה להשתמש בעוזר כדי להגות את היהודי מן המסילה.

הוא שיחד את העוזר, כדי שיביא לו מסמכים שונים ממגירותיו הסגורות של היהודי. כך נפלו לידיו סודות כמוסים שונים. מזימתו היתה בשלה.

בפגישתו הקרובה עם המלך הפליט השר כמה מלים, שהיה בהן כדי לגלות למלך שהוא יודע על דבר סוד מסויים. המלך שאלו מי גילה לו את הדבר, והוא השיב בפשטות מעושה: "היועץ היהודי".

כך עשה השר פעם ושתיים, והמלך השתכנע כי יועצו היהודי הולך ומגלה את סודותיו הכמוסים. פעם אחת, לאחר שהשר הוכיח למלך כי הוא יודע סוד הקשור בחייו האישיים של המלך, דבר שהמלך לא גילה אפילו לאשתו, בערה בו חמתו והוא החליט לחסל את יועצו.

המלך לא רצה להרוג את היועץ היהודי באופן גלוי, ועל כן השתמש בדרך שהיתה שמורה בידו למקרים מעין אלה. במרחק שש שעות מעיר-הבירה עמד ארמון מיוחד, שזרים לא הורשו להיכנס אליו. בארמון זה היו מחסלים בחשאי מורדים במלכות ואחרים, שהמלך ביקש להורגם באין יודעים. מפקד הארמון היה נאמנו של המלך והוא היה מבצע את הוראותיו בסודיות מוחלטת.

המלך כתב מכתב למפקד הארמון בלשון זו: "מוסר כתב זה דינו מיתה. עליך להורגו מיד בלי אומר ודברים. ואף אם יצעק שטעות היא ולא אליו הכוונה – אל תשמע לו ועשה כפי שנצטווית". את המכתב חתם המלך בחותמו האישי ומסר אותו לידי יועצו. המלך אמר לו כי מדובר במכתב סודי ביותר, ועל כן הוא מבקשו למסרו אישית עוד באותו יום ליעדו.

היועץ, שלא חשד במאומה, רתם מיד את סוסו ויצא לדרך, כשעוזרו לצידו. באמצע הדרך בא לקראתו יהודי מאחד הכפרים. פניו נהרו בשמחה למראהו: "הנני בדרכי אליך, והנה שלחך ה' אלי", אמר. מתברר שנולד לאיש בן, והוא היה בדרכו אליו כדי להזמינו למול את בנו.

היועץ נקלע להתלבטות קשה. מצד אחד – שליחותו של המלך. מצד שני – מנהגו שלא לדחות הזמנה לערוך ברית. זמן-מה התלבט, ולבסוף החליט שמצוותו של בורא העולם קודמת למצוות בשר-ודם. לראשונה בחייו העז לחרוג ממצוות המלך וביקש מעוזרו למסור את המכתב למפקד אותו ארמון, ואילו הוא פנה עם היהודי למול את בנו.

לאחר הברית וסעודת-המצווה מיהר היועץ לעבר הארמון, כדי לוודא שהשליחות בוצעה כראוי. מפקד הארמון קידם את פניו בפנים מאירות ואמר: "ביצעתי את ציווי המלך. המתתי מיד את האיש מוסר המכתב. אך רציתי לגלות לך, שלפני מותו התוודה האיש וסיפר כי שר פלוני שיחדו לקחת מסמכים חסויים ממגירותיך ולהעבירם לידיו".

בשרו של היועץ נעשה חידודין-חידודין. עתה הבין כי גזר-הדין היה מיועד לו. הוא גם הבין מדוע חש בקרירות מסויימת מצד המלך בתקופה האחרונה, ומי גרם לכך. בלבו נשא תפילת הודיה לבורא העולם על שהצילו ממוות בזכות מצוות המילה, ועל שגמל לחוטא כרשעתו.

באותה שעה התהלך המלך נסער בחדרו. קשה היתה עליו ההחלטה להרוג את יועצו הנאמן. ופתאום ראה אותו הולך ובא אליו. תחושת הקלה מילאה אותו, אך גם תמיהה, כיצד קרה הדבר. היועץ סיפר לו כל אשר אירע, וגילה לו גם את מה שהתוודה עוזרו לפני מותו.

עתה בערה חמתו של המלך על השר שהוליכו שולל וכמעט גרם שיהרוג את יועצו על לא עוול בכפו. הוא ציווה מיד לערוך חיפוש בביתו, ונתפסו שם העתקי המסמכים הגנובים. דינו נחרץ למוות בתלייה בכיכר העיר.

כך שולם לרשע כרשעתו, ואילו מעמדו של היהודי עלה בעיני המלך. מדי שנה היה היועץ היהודי עושה סעודה ביום הצלתו, ואיש לא ידע את סיבת הדבר. רק לפני מותו גילה את הסוד לבניו, וכך נתפרסם הדבר, שזכות המילה היא שהגנה עליו.

מקור: שיחת השבוע, גיליון 224.