איש האלוקים

בעיירה אחת באזור וילנא התגורר יהודי נכבד ולו בת מעוטרת בכל המעלות. כשהגיעה לפירקה, נישאה לבחור מוכשר ולמדן, ובתקופה הראשונה אחרי החתונה התגוררו בני הזוג בבית אביה. כולם היו מאושרים, והחיים התנהלו על מי-מנוחות.

עם חלוף הימים החלה האשה הצעירה להבחין שבעלה נוהג מנהגים 'מוזרים', שלא הכירה: טובל במקווה כל יום, מתפלל באריכות, ומעיין הרבה באיזשהו ספר, שהוא מקפיד תמיד להחביאו אחרי הלימוד.

האשה סיפרה על כך לאביה, והוא הלך עמה לחדרם ובדק את הספר. הוא לא היה זקוק ליותר מזה. שמו של הספר אמר הכול: 'תולדות יעקב יוסף'. נו, כמובן, ספר של אחד מראשי ה'כת', כת החסידים, כפי שנקראו באותם ימים. חתנו העילוי נפל אפוא ברשתה של ה'כת'…

בימים ההם עדיין היתה בתוקפה ההתנגדות לשיטת החסידות. העלילו על החסידים עלילות שונות ומשונות, ורבים חששו שהם סרים מדרכי התורה. חשיפת השתייכותו של האברך לחסידים, היכתה את חמיו כרעם ביום בהיר.

כשחזר החתן הביתה, התנפל עליו חמיו והמטיר על ראשו חרפות וגידופים, כדי לשכנעו לנטוש את דרכי החסידים. כשנוכח שבדרך זו לא יזיזו מדרכו, ניסה לדבר עמו בנחת ולהסביר לו שלטובתו עליו לעזוב את דרכו ה'רעה'. אך, כמובן, ללא הועיל.

כאשר כל הניסיונות להשיב את החתן ל'מוטב' עלו בתוהו, החלה המשפחה ללחוץ עליו לגרש את אשתו. האשה עצמה היתה נבוכה מכל העניין. מצד אחד, הכירה בבעלה שהוא ירא-שמים ועובד-ה' בכל לבו, ומצד שני הושרשה בה רתיעה מהשיטה החדשה. לכן לא התנגדה למאמצי משפחתה להפרידה מבעלה.

החתן התנגד לדרישה לגרש את אשתו, וביקש להניח לו לחיות את חייו כהבנתו. העניינים התחממו, וכל העיירה החלה לדבר בפרשה. כך הגיעו הדברים גם לאוזני הפריץ המקומי, שהיה גנרל בדימוס ואיש נכבד. כששמע שכל המהומה נולדה בעטיו של ספר כלשהו, ביקש לדעת מיהו מחברו של הספר. סיפרו לו שהמחבר היה 'מסית ומדיח' מהעיר פולנאה ושמו יעקב יוסף. הפריץ התרגש וביקש להביא לפניו את האברך, את אשתו, בני משפחתם ואת מכיריהם.

כשנאספו כולם, פתח הפריץ: "אספר לכם סיפור שקרה בצעירותי, ואתם הסכיתו ושמעו.

"זה היה לפני הרבה שנים. בתפקידי בצבא הייתי אז מפקד גדוד. יום אחד, בתחילת האביב, חניתי עם גדודי סמוך לעיר פולנאה. כשעמדנו להמשיך בדרכנו, ערכנו השכם בבוקר, כמקובל, מיסדר, ופתאום גילינו שלושה חיילים נעדרים.

"הוריתי לחיילים לחפש את הנעדרים. כעבור זמן שבו שני חיילים וסיפרו סיפור מוזר. לדבריהם, מצאו את השלושה בבית אחד שיושב בו יהודי זקן, ואולם החיילים כאילו התאבנו, ואינם יכולים להזיז אבר. הסיפור נשמע לי מעניין, והלכתי בעצמי לראות את התופעה.

"ואכן, אמת היה הדבר. ראיתי את האיש הזקן, שמראהו היה כמלאך אלוקים, יושב ליד השולחן שקוע בשרעפיו, וסמוך לו עומדים שלושת החיילים, כנטועים במסמרים על עומדם.

"הרהבתי עוז להפריע את הזקן ממחשבותיו. הצגתי את עצמי והסברתי שהחיילים צריכים לעזוב את המקום עם כל הגדוד, וביקשתי שיואיל בטובו לשחרר אותם. הזקן השיב: 'ודאי גנבו החיילים משהו. תוציאו את הגניבות מכיסיהם, ויוכלו ללכת'.

"חיפשנו מיד בכיסיהם, והנה הם מלאים כלי-כסף שונים. החזרנו את הכלים למקומם על השולחן, ומיד שוחררו שני חיילים מקיפאונם וחזרו להיות ככל האדם. אולם חייל שלישי נותר נטוע במקומו. אמרו חבריו, שמן-הסתם שם החייל דבר-מה במגפיו. וכך היה: מצאנו במגפיו גביע כסף קטן, וכאשר החזרנו אותו, חזרה יכולת התנועה גם לחייל השלישי.

"התברר, שהיה זה חג הפסח של היהודים. החיילים עברו ברחוב מאוחר בלילה, וראו דלת פתוחה ואיש זקן שנראה מנמנם ליד השולחן. נכנסו לבית, והחלו למלא את כיסיהם בכלים שנשארו על השולחן אחרי ה'סדר'. כשפנו לצאת, רותקו למקומם ולא יכלו לזוז או להוציא הגה מפיהם.

"התפעלתי מאוד מקדושתו של היהודי הזקן וביקשתי שיברכני בשני דברים: בבנים, שטרם היו לי אז, ובאריכות ימים. נעתר לי הרב ובירכני. ביקשתי גם לדעת מתי יגיעו חיי לקיצם והוא אמר: 'קיצו של האדם, סתום. אך תדע, שבסוף ימיך יגיע מעשה לידיך, שתפרסם את שמי באזורך'.

"ברכתו של היהודי הפלאי נתקיימה. ה' בירכני בבנים, והנה גם הארכתי ימים. ועכשיו, האם עוד יעז מישהו לדבר סרה באיש קדוש זה?! האם יהין מי מכם לרדוף את האברך ההוגה בספרו של איש האלוקים?! חיזרו לחיות בשלום ובשלווה".

הנוכחים התרגשו מאוד מסיפורו של הפריץ, וקיבלו עליהם את הדין. הפריץ היה מהורהר, ופתאום אמר: "עכשיו אני מבין שהגיע קץ ימי. אבל בכל-זאת אני שמח שעלה בידי להטיל שלום בין בני-זוג ולפרסם את שמו של הרב הקדוש".

כעבור חודשיים הלך הפריץ הזקן לעולמו.

מקור: שיחת השבוע, גיליון 223.