כולנו חווים, במידה כזו או אחרת, את הקושי הזה: איך משתנים באמת, מבפנים? מה אני – אדם בשר ודם, שחי בעולם הזה – יכול לעשות כדי שהנשמה שבקרבי תצית אותי בהרגשת בעירה פנימית להתקרב לקדוש ברוך הוא, וההתעוררות הזו תישאר לאורך זמן ולא תחמוק ותכבה כאילו מעולם לא הייתה?
במילים אחרות: כשאנחנו יושבים בהתוועדות חסידית סוחפת, שומעים נאום מרגש, או מתפללים את תפילת הנעילה ביום הכיפורים – אנחנו בוערים בהתלהבות עצומה ומרגישים, ממש מרגישים, את אור הנשמה. אז איך זה שלמחרת אנחנו קמים 'כמו ישָנים'? למה פרוסת האבטיח הצוננת או גערה של הבוס בעבודה מחזירים אותנו מיד אל קרקע המציאות, וכל מה שהיה – כאילו לא היה?! למה הכול נכבה ונשכח? איך תופסים את ה'ניצוץ' שנדלק ומשמרים אותו?
פרשת בהעלותך פותחת בפרשייה קצרה העוסקת בצורת המנורה הטהורה בבית המקדש ומצוות הטבת נרות המנורה והדלקתה על ידי אהרן הכהן. פרשה זו יפה נדרשת בחסידות, והמאמר שלפנינו, מתוך ספר המאמרים אתהלך ליאזנא של אדמו"ר הזקן, מציג ביאור מקורי וייחודי על מבנה הנר והטבת הנרות בנפש האדם. מתוך הדברים נקבל את המענה לקושי שבו פתחנו.
תוכן המאמר:
- הנשמה נמשלה לנר. הנר מורכב מפתילה, שמן ואש. ובנשמה: 'פתילה' היא הנפש הטבעית, 'שמן' הוא התבוננות הנפש האלוקית, ו'אש' היא גילוי ההארה האלוקית במוח ובלב.
- הנשמה בטבעה משתוקקת להידבק במקורה באלוקות. בכדי שאור הנשמה יחדור בנפש הטבעית, ויאיר בה תמיד ללא שינויים, צריך להרבות בהתבוננות באלוקות. עם זאת, צריך לוודא שההתבוננות תהיה במטרה לגלות את אור הנשמה בנפש.
- כשם שמחסור באוויר חונק את האש, כך תאוות העולם עלולות לכבות את אור הנשמה. הפתרון לבעיה הוא חידוש המידות מהרצון, והעצה לכך: בעת התעוררות הרצון לאלוקות, לבטל את רצון הנפש הבהמית ולהפנות גם אותו לאלוקות.
