פרשת המרגלים בפרשנותה החסידית מצביעה על טענות חזקות ביותר שנשמעו מפיהם של בני המדבר אז, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, וששבות ונשמעות מפיהם של מבקשי השם בכל דור ודור – הסירוב להיכנס לארץ, לעבוד את האדמה, לעסוק בעבודת הגשמיות. ולעומתם עומד צו התורה החזק מכל הטענות: "טובה הארץ מאד מאד!".
במאמר "אם חפץ בנו" משנת תשמ"ה, מצביע הרבי (באופן די נדיר) על הפער שבין הפרשנות החסידית, הוראה במרגלים אנשי מעלה מופלאים, לעומת הפרשנות הפשוטה, שרואה בהם במלכות שמים – מה שמאפשר ללמוד את הפרשה בעומק חדש ומזוויות שונות ומלאות משמעות.
תוכן המאמר:
- המרגלים היו אנשים כשרים, חשובי העדה ושליחיו של משה רבינו – ואם כן, מדוע הם קלקלו וסרבו להיכנס לארץ ישראל, היפך ציוויו של השם?
- המרגלים היו מאנשי דור המדבר, דור דעה, ונשמותיהם נלקחו מעולם המחשבה – הקשר שלהם עם האלוקות היה מושתת על הרעיונות הרוחניים הטהורים והמופשטים. ודווקא משום כך הם לא רצו להיכנס לארץ ישראל ברמה הפיזית והמעשית אלא רק כרעיון במחשבה ובדיבור – כי בארץ ישראל העבודה דורשת ירידה מהמעמד הרוחני הגבוה והתעסקות בדברים גשמיים במעשה בפועל.
- אלא שהמרגלים טעו לחלוטין, מפני שבעבודה המעשית בארץ ישראל יש יתרון בלעדי – דווקא בירידה לעולם המעשה מתגלה פנימיות התענוג והרצון האלוקיים.
- שאלה: איך מתאים הביאור החסידי לפרשת המרגלים, עם הפירוש הפשוט – שמעשיהם היו חמורים ובלתי רצויים והם נענשו על כך בעונשים כבדים ביותר? ההסבר: לכל דבר בעולם יש שורש ומקור למעלה. גם הדברים והכוחות השליליים שבעולם נובעים ממקור רוחני טוב בקדושה, אלא שאחר כך הם נופלים למטה ומשתלשלים למציאות של רוע מוחלט.
- במאמרי החסידות מבארים רק את מעלתם של המרגלים והפרשנות לכך שחטאם נבע דווקא מדרגתם הרוחנית הגבוהה, למרות שבפועל מזה נבע חטא המרגלים במובן הפשוט – מפני שעיקרו של האדם הוא הפנימיות שבו.
