בעל אומר לאשתו: "הזמנתי חבר לארוחת ערב". "מה? השתגעת? אני הרוגה מהעבודה, אין לי כוח לבשל והבית הפוך מכביסה ומשחקי ילדים". "זהו, האידיוט רוצה להתחתן ואני רוצה שהוא יתרשם איך זה נראה…".
הבדיחה הזאת, שמסתובבת ברשתות החברתיות, חושפת אמת כואבת: רבים מאיתנו שוכחים מה המטרה של הנישואין. האם אנחנו כאן כדי לשמוח יחד או שמא משהו עמוק יותר נדרש מאיתנו?
בפרשת כי תצא מופיע ציווי מיוחד לחתן בשנתו הראשונה: "כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". והנה, על ארבע מילים אלו – "ושמח את אשתו" – מתנהל ויכוח עז בין גדולי המפרשים.
התרגום יונתן מתרגם: "ויחדי עם אנתתיה" – ישמח עם אשתו. לפי הבנתו, החתן נדרש להישאר בבית שנה כדי שיוכלו לשמוח יחד, לבנות את הקשר ולהכיר זה את זו.
אבל רש"י תוקף בחריפות נדירה: "והמתרגם 'ויחדי עם אתתיה' טועה הוא, שאין זה תרגום של 'ושמח' אלא של 'ושמח'". במילים אחרות: לא לשמוח עם האישה, אלא לשמח את האישה!
והשאלה זועקת: מדוע רש"י כה חריף? מדוע הוא משתמש בביטוי "טועה הוא" שמופיע רק פעמים בודדות בכל פירושו על התורה? והרי מדובר ביונתן בן עוזיאל, התנא הקדוש שהגמרא מספרת שמרוב קדושת לימודו כל עוף שפרח מעליו נשרף?
התשובה נוגעת בלב המהפכה שהתורה מחוללת בתפיסת הנישואין. רש"י לא רק מתקן טעות תרגומית – הוא מתקן טעות חיים. כולנו נוטים "לתרגם" כמו יונתן בן עוזיאל. כולנו חושבים שהמטרה היא לשמוח יחד, להגיע למצב של הרמוניה ואושר משותף.
אבל רש"י מלמד: היעד הזה לא מושג מאליו. אהבה אמיתית לא קורית במקרה. כדי להגיע למצב של "שמחה משותפת", צריך קודם לעבור דרך "לשמח את האישה". להתמקד בה, לראות אותה, להעניק לה.
הזוהר מחדד עוד יותר: "השמחה לא שלו היא, אלא שלה, דכתיב 'ושמח את אשתו' – ישמח לכלה". החתן לא נשאר בבית כדי ליהנות, אלא כדי לתת. לא כדי לקבל, אלא כדי להעניק.
למה הדבר דומה? לגנן המטפח גינה. הוא לא יושב ומחכה שהפרחים יצמחו מעצמם. הוא משקה, מזבל, עושב, גוזם. רק אחרי כל העבודה הקשה, כשהגינה פורחת – אז הוא יכול לשבת וליהנות מהיופי. כך בנישואין: קודם משקיעים, נותנים, מעניקים – ורק אז זוכים לקצור את הפירות.
ספר החינוך מסביר את החכמה שבמצווה: "כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב… כי כל טבע יבקש ויאהב מה שרגיל בו". אהבה אמיתית נבנית מהרגל, מהתמדה, מנתינה יומיומית.
וזה בדיוק ההבדל בין התאהבות לאהבה. התאהבות היא רגש שקורה לנו – אנחנו פסיביים, מוכים על ידי חיצי קופידון. אהבה אמיתית היא משהו שאנחנו יוצרים – על ידי בחירה מודעת להעניק, לתת, לראות את הזולת.
כשמבינים את זה, מבינים גם את הפסוק המפורסם במשלי. שלמה המלך כתב שני משפטים סותרים לכאורה: "מצא אישה מצא טוב" לעומת "ומוצא אני מר ממוות את האישה". ההסבר פשוט: "מצא אישה" – מי שמוצא אישה, רואה אותה, מתמקד בה – "מצא טוב". אבל "מוצא אני" – מי שתקוע בעצמו, שחושב רק על האני שלו – אז "מר ממוות".
בימינו, כשזוגות רבים מתמודדים עם קשיים, השיעור הזה קריטי מתמיד. אנחנו חיים בתרבות של "מגיע לי", של מיקוד בעצמי, של חיפוש אחר סיפוק מיידי. הוויכוח בין רש"י לתרגום יונתן מלמד אותנו: הדרך לאושר אמיתי בנישואין עוברת דרך ההיפך הגמור – דרך נתינה, דרך מיקוד בזולת, דרך "ושמח את אשתו".
הרמב"ם כותב בהלכות אישות: "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו". יותר מגופו! לא רק כמו עצמו, אלא יותר. כי זו הפרדוקסליות של האהבה – ככל שנותנים יותר, מקבלים יותר. ככל שמתמקדים בזולת, מוצאים את עצמנו.
אז בפעם הבאה שנתקלים במתח, בקושי, באתגר – נזכור את הוויכוח העתיק הזה. נשאל את עצמנו: האם אנחנו מחפשים "לשמוח עם" או "לשמח את"? כי השאלה הזאת, התשובה עליה – יכולה לשנות חיים.
יעזור הקב"ה שנזכה כולנו להבין את החכמה העמוקה של רש"י, ושנדע תמיד לשים את האחר במרכז. כי רק כך, דרך נתינה אמיתית, נזכה לבנות בתים של אהבה ושמחה לדורות.
