"את קוראת יותר מדי ספרות יפה ולכן מחפשת דבר שאינו קיים!" – כך אמר הרבי מליובאוויטש לגברת צעירה שסירבה להצעות שידוכים רבות. היא חיפשה את האהבה הגדולה, את הרגש הסוחף שתיארו הרומנים, ולא מצאה.
הסיפור הזה פותח צוהר להבנת אחת הטעויות הגדולות של דורנו בנושא אהבה ונישואין. אנחנו גדלים על סרטים ורומנים שמתארים אהבה כברק שפוגע, כהתלקחות מיידית, כרגש בלתי נשלט שכובש את הלב. ואז אנחנו מגיעים לחיים האמיתיים ומחפשים את אותו הרגש – ולא מוצאים.
בפרשת חיי שרה מופיע תיאור מפתיע של האהבה הראשונה שנזכרת במפורש בתורה: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה". שימו לב לסדר: קודם "ותהי לו לאישה" ורק אחר כך "ויאהבה". האהבה באה אחרי החתונה, לא לפניה.
הרד"ק שואל: "מה החידוש שיאהבה? הרי רוב בני אדם אוהבים נשותיהם?" ורש"ר הירש עונה תשובה מהפכנית: זו בדיוק הנקודה! התורה מלמדת אותנו מהי אהבה אמיתית – לא התלקחות ראשונית שדועכת עם הזמן, אלא רגש שגדל וצומח מתוך החיים המשותפים.
"ככל שהוסיפה להיות אשתו – כן גדלה אהבתו!" כותב רש"ר הירש. "וכדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין בישראל: לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה".
וכאן הוא מוסיף השוואה חריפה: "רוב הנישואין בעולם הלא-יהודי נגמרים על פי מה שהם קוראים 'אהבה', ואין אלא להציץ בתיאורי הנובלות הלקוחים מהחיים כדי להיווכח מה רבה התהום בין ה'אהבה' שלפני הנישואין לבין זו שלאחריהם. 'אהבה' זו הייתה עיוורת… לא כן הנישואין בישראל שעליהם נאמר 'ותהי לו לאשה ויאהבה' – שם החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש והמקור לאהבה".
החתונה היא לא שיא הפריחה אלא השורש! איזו תפיסה מהפכנית. בעוד שהעולם המערבי רואה בחתונה את השיא שאחריו מתחילה הדעיכה, היהדות רואה בה את ההתחלה, את הבסיס שממנו צומחת אהבה אמיתית.
חזרה לסיפור שפתחנו בו. הרבי המשיך ואמר לאותה צעירה: "אהבה היא איננה אותו רגש סוחף ומסנוור המתואר ברומנים. אלו חומרים דמיוניים שמתארים מציאות שאינה קיימת. אהבה הינה רגש ההולך ומתפתח במהלך החיים. האהבה שאת חשה ככלה צעירה, אינה אלא התחלה של אהבה אמיתית שפירושה הוא שותפות, אכפתיות ומתן כבוד הדדי".
ואז הוא מוסיף את המילים החשובות: "היא פורחת באמצעות הפעולות הקטנות של החיים בצוותא. כאשר חייהם של שני אנשים מתלכדים לכדי פרשת חיים אחת, מגיע כל אחד מהשניים, במשך הזמן, להרגשה שהוא חלק מבן זוגו, עד שאינו יכול לתאר את החיים בלעדיו – זוהי אהבה".
למה הדבר דומה? לעץ מול פרח. הפרח יפהפה, צבעוני, מרשים – אבל חייו קצרים. העץ מתחיל כזרע קטן באדמה, צומח לאט, משתרש עמוק – ואז עומד איתן מול כל הסערות. האהבה הרומנטית היא כמו הפרח – יפה אבל חולפת. האהבה האמיתית היא כמו העץ – צומחת לאט אבל נשארת לנצח.
בפרשתנו, כי תצא, מופיעה המצווה של "שנה ראשונה": החתן נשאר בבית עם כלתו שנה שלמה. ספר החינוך מסביר: "כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב". זו לא שנה של חופשה רומנטית – זו שנה של בניית הרגלים, של למידה הדדית, של יצירת בסיס משותף.
וכאן טמונה החכמה: אהבה אמיתית לא נמצאת – היא נבנית. היא לא קורית – היא נוצרת. על ידי אלפי מעשים קטנים, על ידי ויתורים יומיומיים, על ידי בחירה מתמדת לראות את הטוב בזולת.
המהר"ל כותב שאהבה נובעת מכך ש"הדבר מתאווה אל דבר שהוא הפכו… מפני שיושלם באותו הדבר". כלומר, אנחנו נמשכים למי שמשלים אותנו, למי שיש לו את מה שחסר לנו. וההשלמה הזאת לא מתגלה במבט ראשון – היא מתגלה לאורך זמן, מתוך חיים משותפים.
הבעיה של דורנו היא שאנחנו מחפשים תחושות במקום לבנות קשרים. אנחנו רוצים להרגיש "פרפרים בבטן" במקום לבנות בית. אנחנו מחפשים ריגושים במקום יציבות.
אבל התורה מלמדת אותנו: האהבה האמיתית, העמוקה, הנצחית – היא זו שצומחת מתוך המחויבות. היא זו שנבנית יום אחרי יום, מעשה אחרי מעשה. היא זו שמתחילה אחרי החופה, לא לפניה.
לכן, לזוגות צעירים ולמחפשי זיווג – אל תחפשו את מה שלא קיים. אל תחכו לברק שיפגע. חפשו אדם טוב שאיתו תוכלו לבנות. אדם שתוכלו לכבד, להעריך, לגדול איתו. והאהבה? היא תבוא. לאט, בטוח, עמוק.
כי בסופו של דבר, כמו שהרבי אמר, "כאשר חייהם של שני אנשים מתלכדים לכדי פרשת חיים אחת" – זו האהבה האמיתית. לא הסערה הראשונית, אלא השקט שבא אחריה. לא הלהבה המתלקחת, אלא הגחלים הבוערות לאט ולעומק.
יעזור הקב"ה שנזכה כולנו להבין את ההבדל בין אהבה אמיתית לאשליה רומנטית, ושנבנה בתים על יסודות איתנים של כבוד, הערכה ונתינה הדדית, שמתוכם תצמח אהבה שתלך ותגדל עם השנים.
