בתרבויות העולם יש כמה שיטות איך לחשב את היממה, מתי מתחילה יממה חדשה ומתי מסתיימת הקודמת (נניח היום הראשון לחודש). הבבלים בחרו בשיטה הכי הגיונית לכאורה: מזריחה לזריחה. אדם מתחיל יום חדש עם זריחת השמש ולכן סברא להתחיל את היממה בזריחת השמש ולסיים אותה כשהוא קם מהשינה לאחר יום האתמול.
העולם המודרני בחר בשיטה אחרת שאף היא הגיונית: מחצות הלילה לחצות הלילה. בחצות הלילה מתחילים אנשים לקום מהשינה ולהתארגן ליום המחר ומתחיל יום חדש.
ואולם עם ישראל בחר בשיטה התמוהה ביותר: "ויהי ערב ויהי בוקר". היום החדש מתחיל ברדת החשכה. אבל רגע, שעות הערב הן אמצע יום העבודה, ומה פתאום להתחיל בהן את המחר?
הבעיה היותר גדולה היא שכך נהג הקב"ה בעצמו: ה' התחיל את מלאכת הבריאה בערב, בשקיעת השמש והמשיך לעבוד כל הלילה עד שקיעת החמה של מחר. ברדת החשיכה התחיל את יום העבודה השני ושוב עבד עד רדת החשיכה של מחר, ככתוב "ויהי ערב ויהי בוקר".
וכל זה צריך הבנה: מי מתחיל לעבוד בערב? בני האדם הולכים לישון בערב ומתחילים בבוקר?
*
האנושות נחלקת לשתי קבוצות: אנשי בוקר ואנשי לילה. אנשי בוקר הם אלה שמתעוררים בזריחה ואנשי לילה הם אלה שהולכים לישון בזריחה… אנשי בוקר פותחים את הדלת בחמש ורבע לאסוף את העיתון, בחמש וחצי הם מנקים את השולחן אחרי הקפה, וברבע לשש הם פותחים את בית הכנסת לשחרית. בשבע וחצי הם עושים טלפונים על נתיבי איילון ובאחת וחצי בצהריים הם נרדמים על הכיסא במשרד. אחרי ערבית הם סופרים את הדקות עד השינה, ואם תתקשר אליהם בעשר וחצי בלילה תקבל צעקות: "איפה אתה חי?".
אנשי הלילה הם אותו דבר ורק הפוך: הם מתחילים את היום – בלילה. לא תראה אותם במשרד לפני עשר בבוקר וגם אז הם נכנסים עם שיער סתור ועיניים כועסות, כאילו מי זה שהעז להרוס להם את השינה. הם מתחילים לפרוח לקראת ארבע אחרי הצהריים ונשארים אחרונים במשרד. בשעה אחת עשרה בלילה הם בשיא שלהם: מחזירים טלפונים, עונים מיילים ועולים על מכשיר כושר. באחת אחרי חצות הם משאירים לך וואטסאפ: "מחפש אותך כבר שעה, למה לא עונה?".
הבעיה הגדולה היא כשאיש יום מתחתן עם אשת לילה או להיפך: זה מתכון למריבות נהדרות. איש היום כועס למה אשת היום לא עוזרת לו לארגן את הילדים בבוקר… ואילו אשת הלילה כועסת למה בעלה מאבד את האנרגיה לקראת ערב ורק רוצה לכבות את האור…
ובכן, מסתבר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא איש לילה יותר מאיש בוקר…
*
התשובה החסידית מופלאה (ראו שיחת שמחת בית השואבה תשי"א): תהליך בריאת העולם רומז לתכלית הקיום: מהחושך אל האור. הקב"ה לא ברא עולם מואר, אלא עולם שנופל, טועה, מתגלגל, בוחר מעצמו בטוב ונותן לחיובי לנצח.
זה מה שראינו כבר בסיפור ששה סבבי המתח במשפחה: קין והבל מתחילים ברצח ומגיעים עד משה ואהרן שאהרן מוותר על הנהגה בשמחה. זה לא כישלון של הבריאה, זה התכנון. העולם נועד להתחיל בחושך ולהגיע לאור, להתחיל בבעיות ולהגיע לפתרונות, להתחיל בנפילות ולהגיע לעליות.
למשל, נביט על פרשת בראשית ונשים לב שאירוע הבריאה לא מפסיק להיכשל. הקב"ה כביכול לא מצליח במעשה ידיו. הוא בורא עולם מדהים, עם אדם בעייתי שמחריב הכול. בתוך כמה שעות אוכלים אדם וחוה מעץ הדעת, קין רוצח את הבל, והעולם כולו מתדרדר אל חטאי המבול.
אבל במחשבה שניה, זה לא כישלון, אלא כשל מתוכנן. זה בדיוק המסר הכביר של הסיפור: בלי החטא היה העולם יותר יפה, אבל עם החטא הוא הופך להיות יותר יצירתי.
*
כך גם בחיינו האישיים: הניצחונות הכי גדולים לא באים מהמצבים הכי קלים, אלא מההתמודדות עם הקשיים הכי גדולים. האנשים הכי חזקים לא אלו שלא נפלו מעולם, אלא אלו שנפלו וקמו. האישיות הכי מפותחת לא של מי שלא התמודד עם בעיות, אלא של מי שהתמודד וניצח.
זו גם הסיבה שהתורה מתחילה ב"בראשית ברא" ולא ב"ויהי אור". הבריאה לא מתחילה באור, אלא ב"תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". הסדר הוא: תחילה החושך, אחר כך "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור".
זה גם הסדר בהתפתחות האישית שלנו: תחילה הנפילה, אחר כך העלייה. תחילה הבעיה, אחר כך הפתרון. תחילה החושך, אחר כך האור. ולכן היממה מתחילה בערב ומגיעה לבוקר, בדיוק כמו התפתחות הנשמה שמתחילה בחושך ומגיעה לאור.
מה זה אומר בחיי היומיום? שלא נפחד מהקשיים, מהנפילות, מהחושך. אלו לא תקלות בתכנית, אלו חלק מהתכנית. הקב"ה לא רצה עולם מושלם שעובד בצורה אוטומטית. הוא רצה עולם שנותן לנו הזדמנות להיות שותפים בבריאה, לבחור בטוב, לנצח את החושך.
כשאנחנו עוברים תקופה קשה, זה לא אומר שמשהו נכשל. זה אומר שמתחיל "ערב" חדש, שאחריו יבוא "בוקר" חדש. כשאנחנו נפלים, זה לא סוף העולם. זה התחלת עלייה חדשה.
וכשאנחנו רואים אדם אחר בחושך, אנחנו לא אומרים "נו, מסכן, כנראה זה הגורל שלו". אנחנו אומרים "הנה מתחיל 'ערב' חדש, ובוודאי יבוא אחריו 'בוקר' מדהים".
זה המסר של "ויהי ערב ויהי בוקר": החיים לא מתחילים במצב הטוב ביותר. הם מתחילים במצב שנותן לנו הזדמנות ליצור את הטוב ביותר. ואיך יוצרים? על ידי מסעות, על ידי עקירה ממקום לשני, על ידי יציאה מן המיצרים של אתמול אל האפשרויות של מחר.
