מרעיונות לא משתנים – החיבור הנסתר בין בלעם לעמלק

שמעתי סיפור בלתי רגיל מהרב הראשי לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו: בתחילת שנות התשעים, בשבתו כרב העיר תל אביב, נכנס למשרדו יהודי מלונדון וביקש לדבר עמו חמש דקות. קראו לו מוטל קמינסקי, חסד גור, איש מבוגר עם זקן לבן. קמינסקי הניח על השולחן ספר עטוף בעיתון ואמר "זה ספר על תולדות חיי בשואה, ובאתי לבקש מהרב סליחה. 50 שנה רובץ הסיפור על מצפוני וכעת אני רוצה לנקות עצמי". הוא זרק את הרב לאו חמישים שנה אחורה, אל אחד הימים הקשים בחייו.

זה היה בחודש אוקטובר 1942, הנאצים פרצו לעיירה פיוטרקוב בפולין והחלו באקציה הארורה. הם אספו את הגברים בכיכר העיר והעלו אותם לרכבות בדרך לטרבלינקה ואילו את הנשים והילדים הניחו לטפל בהם מאוחר יותר. אביו של הרב לאו, הרב הראשי של העיר, הצליח ברגע האחרון לסדר לאשתו ולישראל (לולק) הקטן עליית גג, בוידעם, בקומה הרביעית של בניין נטוש ובו הצטופפו עם עשרה אנשים נוספים. ביניהם אותו מוטל קמינסקי, שהיה אז ילד קטן, יתום שלם, מאבא ומאימא.

לפתע הם שומעים מגפיים, צעדים הולכים וגוברים ממדרגה למדרגה. הנאצים טיפסו מקומה לקומה וחיפשו אחר יהודים מסתתרים. אימת מוות שררה. הם הגיעו לקומה שלהם ובאותו חדר הייתה ערמת קרשים. הנאצים הניחו שמישהו מסתתר תחת הקרשים והעבירו בסבלנות קרש ממקום למקום, כשהיהודים מצטנפים באימה מעל ראשם ממש.

אמו של הרב לאו ציידה אותו בשקית חומה עם כמה תפוחים קטנים. מוטל, היתום הקטן, היה רעב נורא וכשאיש לא הסתכל, לקח מהשקית תפוח קטן ונגס בו. בדיוק באותה שעה פרצו הנאצים לחדר והוא חשש ללעוס שמא ישמעו את הלעיסות שלו בדומיית המוות מסביב. הוא גם חשש לירוק את התפוח שמא האנשים המכונסים יגלו את הגניבה. ככה ישב במשך שעתיים עם הפלח הנגוס בפיו. "כעת, הוא אומר לרב לאו, באתי לבקש ממך מחילה על הגניבה ההיא. חמישים שנה אני לא רגוע"… הרב לאו פרץ בבכי: "סלחתי לך באותו רגע, אף שלא ידעתי עד עתה מכל הסיפור".

הסיפור מעביר מסר כביר: אף אחד לא נולד מוסרי, כל אדם מגיע לעולם בצורה של "עיר פרא אדם יולד", אך כלל מצוות התורה הן רשת של מעשים קטנים, יום יומיים, המסגלים מוסריות נעלית. הרבה אנשים שואלים מה צריך כל כך הרבה מצוות? מה אכפת לקב"ה איך נחיה את חיינו? אבל מצוות התורה נועדו "לזכך את הבריות". אלו תרגילים מעשיים ופרקטיים לחיות לשם שמים מתוך מוסריות זכה.

וזאת הנקודה שבלעם פספס: הוא אמנם ידע הכול, הוא הכיר את מה שכולנו לא נבין לעולם, אבל מרעיונות לא משתנים! רעיונות לא יוצרים אישיות טהורה, רק הרגלים. הרגלים מעצבים את החיים. אומרים ש"הרבה יותר קל ללחום למען אמת מאשר לחיות אותה"… אפשר לדבר על דברים מהיום ועד מחר, אך הם לא מחלחלים פנימה עד שעושים בפועל את הצעד הראשון. עד שמוצאים אבדה ומוותרים על הפיתוי לקחת אותה, עד שנוהגים באיפוק בעניינים שבין אדם לחברו או בין איש לאשתו.

ומדוע בלעם לא תיעל את הרעיונות הנעלים לידי מעשה בפועל? כאן עלינו להיכנס אל אחד היסודות המרכזיים בתפיסה החסידית: כדי להבין את "בלעם", עלינו להבין את האסכולה שהוא יצא ממנה. מובא בספרי האר"י הקדוש שהתיבות "בלעם" ו"עמלק" משלימות זו את זו. ניקח את המילה "בלעם" ונניח תחתיה את המילה "עמלק" ונגלה דבר נורא: שתי האותיות הימניות למעלה ולמטה משלימות את המילה "בלעם" ושתי האותיות השמאליות למעלה ולמטה משלימות את המילה "עמלק". ללמדך ששני הצוררים הללו יצאו מאותו בית מדרש.

הם היו דומים: שניהם אנשים גבוהים שטיילו בשמים. גם על עמלק מוסבר במדרש שהוא לחם עם ישראל בדרכים מסטיות ושלח לוחמים ביום ההולדת שלהם, משום ש"מזלם גובר" ו"לא במהרה נופל אדם ביום ההולדת שלו". אך דבר נוסף קישר ביניהם: שניהם שיחקו עם רעיונות וזלזלו במעשים.

מובא בחסידות כי המילה "עמלק" היא מלשון "מליקה", משום שעמלק שאף לנתק בין הראש ובין הלב. עמלק סבר שהכי חשוב לדבר על רעיונות גבוהים ופחות חשוב מה אתה עושה אתם. איש לא יכול לקבוע לך כיצד לחיות בשעות אחרי הצהריים. כמו שאומרים 'המורה לגיאומטריה לא חייב להיות משולש'… תורת ישראל, לעומת זאת, צועקת את ההיפך הגמור: "מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה — תשובה ומעשים טובים". "כל הלומד שלא על מנת לעשות — נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו". אין דבר מאוס יותר מאשר אדם ש'נאה דורש ואינו נאה מקיים'. וזאת, אם כן, תורת המידות היהודית: לא נולדים נעלים, הופכים להיות כאלו, בכוח מעשה קטן ועוד איפוק קטן ועוד ויתור קטן.

הרבי מביא יסוד מרתק: "עיקר מלחמת עמלק היא על פועל ממש. על המוחין עצמם — בחינת י"ה של שם ה' — הוא לא כל כך מנגד. לא מפריע לו 'יודע את ריבונו', שהיהודי רוכש הבנה באלוקות, הוא נאבק אבל שהרעיונות לא יבואו לידי פועל במידות בלב ובמחשבה, דיבור ומעשה (בחינת ו"ה משם ה'). וזאת מרידה גדולה בקב"ה שיודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו, שהדברים אינם באים במעשה בפועל".

זו בדיוק הבעיה של בלעם. הוא ידע הכל, אבל לא תרגם לפועל. הוא היה מסוג האנשים שאומרים: "אני יודע שזה לא בסדר, אבל…" או "תיאורטית אתה צודק, אבל במציאות…" הוא חילק בין התיאוריה לפרקטיקה, בין הידע למעשה, בין הראש ללב.

ראיתי פעם וארט נפלא בספר "שיעורי מוסר" להגר"ח שמואלביץ: מובא ש"ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכוהן". אולם אם ראתה דברים נעלים כאלו למה נשארה "שפחה"? היא הייתה אמורה להפוך להיות נביאה נעלית מיחזקאל? שכן היא ראתה גילוי אלוקות כמתנה מלמעלה, אך לא עשתה דבר כדי לרומם עצמה לצורת חיים פעילה כזו, ומרעיונות לא משתנים.

לפי היסוד הזה, מבארים הדרשנים מדרש מוזר ותמוה: "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל' וגו'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".

שלושה חכמים מתווכחים על שאלת השאלות: מה הפסוק הכולל ביותר בתורה? כלומר, מה היסוד המרכזי עליו עומדת היהדות כולה? הראשון אומר: "שמע ישראל". האמונה באחדות ה'. השני אומר: "ואהבת לרעך כמוך", כדבריו של הלל: "זה כל התורה כולה". אך בן פזי אומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". והלכה כבן פזי. מה הולך כאן?

הנקודה היא, שמרעיונות לא משתנים. אמונה גדולה בה', אהבה גדולה לכל יהודי – לא מחזיקה מעמד. רק "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", עוד הרגל טוב ועוד הרגל טוב יוצרים את השינוי ומביאים לעולם כולו הצלה וגאולה בקרוב ממש.

כאן השורש של כישלון בלעם. הוא חשב שמספיק לדעת, מספיק להבין, מספיק להיות "יודע דעת עליון". אבל בלי התרגול היומיומי, בלי המעשים הקטנים, בלי ההרגלים המעצבים – הכל קורס.

מוטל קמינסקי הבין את זה אחרי חמישים שנה. הוא הבין שהתפוח הקטן שגנב בזמן השואה לא היה רק חטא קטן שצריך לשכוח ממנו. זה היה שיעור בכוח של המעשה הקטן. כל מעשה, גם הכי קטן, משאיר חותם. כל הרגל, גם הכי פעוט, בונה אותנו או הורס אותנו.

בלעם לא הבין את זה. הוא חשב שיכול לחלק בין הידע למעשה, בין הרוחניות לקדומת היום יום. ובסוף הוא נפל דווקא בגלל הנבואה הגבוהה שלו. ככל שהיה יותר גבוה רוחנית, כך היה יותר שפל מוסרית.

המסר לכולנו הוא ברור: לא מספיק לדעת מה נכון. צריך לעשות מה שנכון. לא מספיק להיות "יודע דעת עליון". צריך להיות בעל מעשים טובים. הקטן הוא הגדול, והמעשה הוא העיקר.