למה לקרוא לילד בלק? – הבעיה ההלכתית עם שמות רשעים

איש ואישה כועסים נכנסו לרב וביקשו עצה. אחרי שנים רבות של ציפייה, נולד להם הילד הראשון והם התווכחו בלהט איך לקרוא לו. הבעל תבע לקרוא על שם אביו בטענה כי אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה, הוא חייב לכבד את אביו ואילו האישה התעקשה לקרוא על שם אביה מאותו הטעם בדיוק.

הרב הגה פתרון יהודי-קלאסי וחשב לעשות חיבור בין שני השמות. הוא שאל את הבעל מה שם אביו? – "יוסף". ומה שם אבי אשתך? — "יוסף"!. אז מה הבעיה, התבלבל הרב, תקראו לו יוסף? — "לא, צעקה האישה, הרב לא יערבב. אבא שלי היה יוסף הרב, ואילו אבא שלו היה יוסף הכלומניק שלא הלך לו בחיים. אני רוצה שהילד יקבל את המזל של אבא שלי ולא של אבא שלו".

השיב הרב בפיקחות: "תקראו לו יוסף ונראה מה ייצא ממנו. אם יגדל רב, משמע שזה יוסף האבא של האישה. ואם יגדל כלומניק – משמע שזה יוסף של הבעל"…

יהודים מייחסים עניין גדול לשמות. כאשר נולד ילד יהודי, ההורים שוקלים בוחרים עבורו דמות של איש דגול או אדם חשוב במשפחה, מתוך הבנה כי השם משפיע על גורלו של הילד ועל עתידו. השם אינו רק מספר זהות, אלא צינור של שפע והמשכה מלמעלה.

זאת הסיבה כי אדם שנמצא ל"ע בסכנת חיים, מוסיפים לו שם המבטא "רפואה" או "חיים". משום ששם חדש הוא מזל חדש. כשרחל לא נכנסה להריון, היא נתנה את שפחתה "בלהה" ליעקב ואמרה: "אולי אבנה ממנה". מסביר האדמו"ר המהר"ש כי רחל הייתה היחידה בין האימהות שלא הייתה לה אות ה"א בשמה ולכן לקחה את "בלהה" שיש לה פעמיים ה"א וכך "אבנה ממנה", בלהה תמשיך גם לה את יכולת הפריון.

וכאן עולה שאלה עצומה שלא צריך להיות מפרש כדי לתמוה עליה: כיצד פרשה שלמה בתורה נקראת על שם רשע כמו "בלק"? האם היינו קוראים פרשה על שם "המן", "טיטוס" או "אדולף" יימ"ש?!

במיוחד שתוכן הפרשה מספר את ההיפך הגמור: את הפרת התכנית של בלק והנבואות הנפלאות של בלעם שניתנו במקום הקללות של בלק. כך שהפרשה הייתה ראויה להיקרא "פרשת נבואה" או "פרשת משיח", ותמורת זאת היא נקראת על שמו של הצורר!

יתירה מכך: בלק לא היה סתם רשע. הוא לא היה עוד שונא ברשימת הצוררים הארוכה לאורך ההיסטוריה שחשב להשמידנו. המדרש אומר: "שונאן היה יותר מכל שונאים". בלק תכנן לפגוע בנו ב"נשק להשמדה המונית" שלא היה לפניו ואחריו שניסה את הטקטיקה הזו.

הבה נבחן את הנושא גם מבחינה הלכתית. אנו נגלה כי מדובר בשאלה הרבה יותר חמורה. זאת לא רק בעיה של אסתטיקה, עניין של טעם טוב, אלא בעיה הלכתית ממדרגה ראשונה.

אדם שרוצה לקרוא לבנו בשמו של אדם רשע, הוא מחבב נניח את השם "בלק", "נמרוד" או "ישמעאל" והוא רוצה לקרוא כך לבנו – האם הדבר מותר? הפוסקים מעלים שאלה דומה גם לגבי השם "אליעזר". במקור הוא שם של עבד כנעני, שרצה לחתן את בתו עם יצחק ואברהם אמר לו: "בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך". כך דנים הפוסקים גם לגבי השם "הדר", שהיה אחד מאלופי אדום בני עשו.

הנה מהפסוק בספר משלי: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" — לומדת הגמרא שאין קוראים ילד בשמו של רשע. הגמרא מדברת שם על "בן קמצר", שהיה יודע את סדר כתיבת השם המפורש בבית המקדש וסירב לשתף אחרים בסוד הזה בכדי לשמור על המונופול שלו. הגמרא קובעת כי "שם רשעים ירקב" ואין קוראים ילד על שמו.

הגמרא ממשיכה ומספרת סיפור מזעזע על ילד בשם "דואג". זהו שם המזכיר את "דואג האדומי", שהלשין לשאול על כוהני נוב שאירחו את דוד ובתגובה הרג שאול את אחימלך הכוהן הגדול ועוד 85 כוהנים. אותו ילד נקרא "דואג" ואימא שלו, שהייתה עשירה מאוד, הייתה שוקלת אותו בכל יום ונותנת זהב לבית המקדש כנגד המשקל שהתווסף בו. אולם בסופו של דבר, כשהגיעו ימי הרעב הנוראיים בירושלים אחרי החורבן, היא חתכה אותו ואכלה את בשרו.

הראשונים מנתחים היטב את דברי הגמרא ומפרשים שהאיסור הוא משתי סיבות: א. כדי שלא להנציח את הרשע. ב. בגלל עתידו של הילד. ראשית, מצווה להעלים את שם הרשע מהעולם ולא לתת לו פרס של הנצחה. שנית, שם של אדם רשע, גורם מזל שלילי לילד שייקרא בשם הזה.

כראיה לגישה השנייה, ששם של אדם רשע גורם לילד מזל רע, כותב החתם סופר דבר מעניין: הנפילה של קורח אירעה לו, משום שהשם "קורח" היה שמו של אחד מאלופי עשו.

הגמרא מספרת במקום אחר סיפור מעניין על תוקף המזל שמשרה שמו של אדם רשע: רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי יצאו למשימת גיוס כספים עבור עניי הקהילה היהודית. הם עצרו לנוח באיזה פונדק ורבי יהודה ורבי יוסי השאירו את הארנק אצל פקיד הקבלה. רבי מאיר, לעומתם, שאל תחילה את שמו: "כידור", וכאשר שמע רבי מאיר את השם, סירב להפקיד בידיו את הכסף. בבוקר הם ביקשו ממנו את הכסף וההוא הכחיש הכול ואמר שאינו מכיר אותם. הם הלכו בבהלה לרבי מאיר וביקשו לדעת איך ידע להיזהר מהנבל. אמר להם: הקשבתי לשמו, "כידור" וזה הזכיר לי את הפסוק "כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם".

אולם מצד שני, למרות כל זאת, הפוסקים מתירים הלכה למעשה לקרוא לילדים בשמות "אליעזר" או "ישמעאל" או "הדר". הראיה הגדולה לכך היא, שמשה רבנו בכבודו ובעצמו קרא לבנו השני "אליעזר" ולא חשש שזה שם של "ארור". יתירה מכך מצאנו כוהן גדול ותנא חשוב שנקרא אפילו בשם "רבי ישמעאל" ומדי בוקר מתחילים את התפילה בהזכרת המימרה שלו: "רבי ישמעאל אומר".

הביאור הוא, שכל השמות הללו נושאים משמעות עברית נפלאה וההורים מכוונים בוודאי אל המשמעות העברית וכלל לא מכוננים אל שמו של הגוי. "ישמעאל" — "ישמע-אל", "אליעזר" כי "אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה". וכך אפשר לפרש על "נמרוד", שהוא מורד בעולם הזה ומתבטל לקב"ה. או "הדר" שהוא שם פרי הדר. וכיון שכן – אין לחוש.

וכיון שכן, שבה ונשאלת בעוצמה השאלה בה פתחנו: כיצד נקראת הפרשה על שמו של בלק? הרי אין לנו משמעויות אחרות וכוונות נסתרות, אנו מקדישים את הפרשה לכבודו של אותו שונא ולכאורה הדבר אסור הלכתית מצד "שם רשעים ירקב"?

הרבי מביא רעיון כביר: ההלכה אומרת כי יש מקרה אחד ויחיד בו מותר להזכיר שם של מקום טמא. כאשר רוצים ללמד משהו חשוב לגבי העבודה זרה הזו, מותר לנקוב בשמה. לדוגמה, התורה מזכירה בפרשת "בשלח" כי בני ישראל חנו על שפת הים, למרגלות "בעל צפון", שהיה העבודה זרה של מצרים. ואף שאסור לקבוע נ.צ. על יד עבודה זרה, אך זהו מטעם מיוחד: כדי להפגין את אוזלת היד של העבודה זרה ולבזות אותה. היא לא הייתה מסוגלת להציל את אנשי מצרים מהטביעה במי הים הסמוכים אליה.

וכך בענייננו: השם של הפרשה "בלק", מעביר מסר יסודי שהוא הרבה יותר גדול מבלק ובלעם. כאן התורה מספרת כיצד עלינו להגיב לקשיים. התורה באה ללמד כי דברים טובים מגיעים לעולם דרך אנשים רעים. קושי הוא הדרך של אלוקים לייצר תוצאות יוצאות דופן, חורגות בהרבה מהרגיל.

בלק ובלעם תכננו להרע לישראל בצורה שלא הייתה כמותה. בלעם תכנן למנות את כל עוונות וחטאי ישראל ולסכסך באופן מוחלט בינם ובין הקב"ה. הסוף היה, שדווקא דרכו הגיעו לישראל הברכות הגדולות ביותר. בלעם הוא הנביא הבלעדי שמבטיח את ההבטחה הגדולה מכולן: את הגאולה העתידה וביאת משיח צדקנו.