מספרים על מלך חזק שיצא למסע צייד ביער. הוא פגש רועה צאן יפה עיניים שהרשים אותו מאוד. המלך יצא שוב למסע ציד ושוב הרגיש צורך להחליף מילה עם הרועה. המלך מצא את עצמו מוקסם מבהירות המחשבה של האיש וביקשו להפוך להיות יועץ קרוב שלו. הרועה עבר לגור בארמון, התקדם במהירות בסולם הפקידות
עד שהפך להיות שר האוצר של הממלכה. המלך סמך עליו בעיניים עצומות ומעולם לא חקר ודרש אחריו.
השרים הוותיקים ראו כיצד הרועה ממריא והתפוצצו מקנאה. הם חיפשו דרך להכשיל אותו. הם היו בטוחים כי אדם עני כמותו שנחשף לאוצרות כאלו, בוודאי נופל ביצרו וגונב מאוצר הממלכה. נותר להם למצוא את המקום בו מחביא את הכסף. הם עקבו אחריו, הם פרצו בסתר לביתו, עד שגילו כי בקצה הבית ישנו חדר סגור שאיש לא מורשה להיכנס אליו. אפילו לא בני הבית הקרובים. כאשר השר שב מבית המלוכה מדי ערב הוא מסתגר שם לדקות קצרות. הם היו בטוחים שעלו על זה.
השרים הלשינו למלך על חדר הסתרים והמלך תבע לחשוף בפניו את החדר. השר פרץ בבכי, התחנן לוותר לו, הוא מתבייש להראות מה מתחולל שם, אך כמובן שניסיונות התחמקות הרגיזו יותר את המלך והוא תבע להגיע מיד עם השרים אל החדר הסודי. החדר נפתח והנה הם רואים מקום ריק, בפינה עומד כיסא, ולידו מקל רועים, תרמיל וחליל. הרועה הסביר: "מאותו יום בו נלקחתי מהיער והתקדמתי בסולם הדרגות, התמלאתי חשש שאסחף אחרי הגדולה ואחשוב שהכול באמת שייך לי. אני עלול אפילו לגנוב מהכספים האדירים שעברו תחת ידיי. לכן בכל ערב אחרי העבודה, אני נכנס לכאן, מתיישב על הכיסא, לוקח בידי את התרמיל והחליל ומזכיר לעצמי איפה הייתי לולי חסדו של מלכי האהוב. שוב ושוב אני משנן כי אדם ככל האנשים אני, ללא שום זכויות יתרות, ולהיפך, עם חובות יתרות כתוצאה מהאמון שהמלך נתן בי".
למען האמת, אין כל פלא על ההנהגה של בלעם. הוא מפגין את ההתנהגות המקובלת. בדרך הטבע, אדם הוא אנוכי, הוא מלא בעצמו ועסוק בעונג ובהנאה. הפלא האמתי הוא על אברהם אבינו ומשה רבנו. הם האנשים המופלאים שהתעלו מעל עצמם וויתרו על התאווה המידית. ואכן הדרך היחידה להגיע להישגים כאלו היא רק דרך העמדת האלוקים במרכז החיים.
ישנן שתי דרכים לחיות את החיים: או שאני עומד במרכז או שהקב"ה עומד במרכז. כל עוד מרכז החיים הוא אני, גם לימוד רוחני נעלה לא יעזור. שכן כל הלימוד יתועל כדי לבנות את עצמי. אני לא רק נהנה מהחיים, אלא גם יצור רוחני שנהנה משיעור טוב. הכרת האלוקות הופכת להיות עוד צעד בבניית האגו שלי. ומכאן קצרה הדרך להמשך התדרדרות בהנאות ותענוגים אחרים.
וכאן שבה ועולה השאלה המרכזית: מה קרה לו לבלעם? מה הפיל אותו? האם ההתגלות האלוקית לה זכה לא אמורה לשמור אותו קדוש, טהור ונשגב?!
הדרך היחידה להתמודד עם המידות הרעות, היא כאשר מעמידים את האלוקים במרכז: תחושת ה"ביטול" ממלאת את האדם בענווה. הוא מבין שכל מה שהשיג היה בזכות הבחירה של האלוקים בו. ה"ביטול" הוא גם מכשיר רב עוצמה כנגד התאווה, משום שהאדם חי בתחושת יראה ש"הנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו". וה"ביטול" הוא התרופה הטובה ביותר כנגד הקנאה, משום שהאדם חי בתחושה ברורה שהאלוקים בחר בו והעניק לו כוחות כדי לבצע את השליחות הייחודית שלו. אין מה לקנא באחרים, משום שהוא נבחר למשימה ייחודית שאחרים לא נבחרו אליה ונוצר בו משהו אישי שאין באחרים. כמו שלאחרים יש משהו שאין בו, גם בו יש משהו שאין באחרים.
הגמרא מכניסה את כל הרעיון הגדול הזה במשפט אחד: "תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'… אמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו".
כיצד יכול אדם לגבור על היצר בכוחות עצמו? הרי התאווה היא ה"אני" ומה יכול להיות יותר חזק מהתשוקה למלא את עצמי? היגיון?! שכלתנות?! וכי ההיגיון מסוגל לגבור על התשוקה?! רק צייתנות לרצון ה' מתוך תחושת "ביטול" עמוקה, מתוך העמדת האלוקים במרכז, יכולה לשמש מגן כנגד הקריסה הרגשית. ובלעם לא היה שם. הוא לא התכוון לרגע אחד להפוך את העבדות לאלוקים לתכלית חייו.
נסכם את הרעיון עם וארט חריף: מספרים על חסיד שפגש פילוסוף. הם ניסו להבין את ההבדל ביניהם: הרי שניהם עוסקים כל היום בחקירת האלוקים? אמר החסיד כך: אני חושב כל היום על עצמי ואתה חושב כל היום על הקב"ה. לפני שאיש הרוח הספיק להתפעל מהמחמאה, הסביר החסיד כך: נקודת המוצא שלי היא שהאלוקים קיים, לכן אני עסוק מבוקר עד ערב בשאלה כיצד אני קיים? כיצד ישנו מקום למציאות שפלה כמוני? נקודת המוצא שלך היא הפוכה: אתה קיים, ואחר כך אתה מנסה להבין איך להכניס את האלוקים בתוך המציאות הקיימת שלך…
זהו הפער המהותי בין הרועה בסיפור לבין בלעם. הרועה זכר כל הזמן את מקורו, ולכן הוא שמר על עצמו מנפילה. בלעם שכח את המקור, ולכן למרות כל הנבואה הגבוהה – הוא נפל לתהום.
הסיפור של הרועה מלמד אותנו משהו עמוק על הקשר בין רוחניות לבין מוסריות. זה לא מספיק להיות גבוה רוחנית. צריך להיות נמוך אישית. צריך לזכור כל הזמן שהכל מתנה, שהכל חסד, שאין שום זכות טבעית לכלום.
בלעם קיבל נבואה גבוהה יותר ממשה רבנו במובנים מסויימים, אבל הוא לא קיבל את החינוך של הביטול. הוא לא למד להיות רועה צאן לפני שהפך לנביא. הוא קיפץ ישר לגדולה, בלי לעבור דרך השפלה. ובגלל זה הוא לא ידע איך להחזיק את הגדולה.
המסר לכולנו הוא פשוט ועמוק: לפני שאנחנו רוצים להיות גדולים, אנחנו צריכים ללמוד להיות קטנים. לפני שאנחנו רוצים לקבל, אנחנו צריכים ללמוד להכיר טובה. לפני שאנחנו רוצים להיות נביאים, אנחנו צריכים ללמוד להיות רועים.
יעזור הקב"ה שנזכה לחיות עם הקב"ה במרכז, ושתמיד נזכור מהיכן באנו ולאן אנו הולכים.
