אחת השאלות המעניינות בדיני צרעת היא: מדוע דווקא הכהן הוא זה שמטפל במצורע? דיני צרעת הם מהסוגיות הסבוכות ביותר בהלכה, עם שבעים ושניים "מראות נגעים" שמוגדרים כצרעת. אך כהן הוא מינוי גנטי ולא ידעני. כהן יכול להיות חכם או פחות חכם, אבל הוא כהן מלידתו. מדוע אם כן, הפקידה התורה דווקא בידיו את האחריות על נושא סבוך ואחראי כטומאת צרעת? למה לא ללכת לאיש מקצוע כמו בכל הטומאות האחרות – בטומאת נשים ויולדת הולכים לרב, ובטומאת זיבה שהיא מחלה רפואית, פונים לרופא.
והיקף הסמכות של הכהן מפתיע עוד יותר: מצד אחד, אפילו תלמיד חכם שיודע את ההלכה בעצמו, אינו יכול לטמא. גם אם צמחה הצרעת על משה, הרמב"ם או מרן רבי יוסף קארו בכבודם ובעצמם והם יודעים במאה אחוז שמדובר בצרעת – הם אינם טמאים עד שיבוא כהן ויאמר את המילה "טמא". מצד שני, אם הכהן הוא עם הארץ שלא למד הלכות נגעים ואילו רב העיר הוא גאון גדול, ההלכה היא שהכהן שואל את החכם וחייב לפסוק בעצמו.
רש"י כותב שמדובר בגזירת הכתוב שאין הגיונה ידוע לנו. אך האם אין כאן משמעות עמוקה יותר? התשובה טמונה בהבנה של תפקיד הכהן ומהות הצרעת.
המצורע הולך אל הכהן, כי עסקינן בדיני נפשות. כבודו של אדם הוא עצם חיותו וסיבת קיומו. לכן קובעת התורה שהמצורע הולך אל הכהן, כי התנאי להשפלת אדם הוא מישהו שמרגיש את האדם שלפניו. התורה רוצה שההכרזה "טמא" לא תהיה רק עניינית, מהראש הידעני של הרב או הרופא, אלא מכהן איש חסד, שייקח בחשבון את המשמעויות של השפלת המצורע.
סודם של הכהנים טמון במילה אחת: "באהבה". כשהכהנים עולים לדוכן הם מברכים: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". והיכן ציווה אותם הקב"ה לברך באהבה? אם נעבור על פרשת כהנים, לא נמצא ציווי כזה, רק "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם". אלא עצם מהותה של ברכת הכהנים היא "באהבה". העובדה שהכהנים מברכים את אחיהם באהבה – היא המעוררת רחמי שמים.
תכונת האהבה עוברת בתורשה מאבי הכהונה, אהרן הכהן. הסיפור הראשון בהיסטוריה על אהרן מלמד אותנו על אופיו המיוחד. בתחילת חומש שמות התגלה ה' אל משה ומינהו להיות גואל ישראל. משה התחמק בטענה שאינו רוצה לפגוע באחיו הגדול, שהוא רהוט וכריזמטי ושימש כנביא לאורך עשרות השנים שמשה לא היה במצרים. התגובה של ה' מדהימה: "אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו".
ה' מעיד כי אהרן הוא טיפוס שונה מרוב הבריות: הוא אמפתי. הוא מסוגל להתעלות מעל עצמו ולשמוח בשמחת הזולת. הוא מסוג הטיפוסים הנפלאים שכאשר בא אליהם חבר ומספר כי קוּדם להיות סמנכ"ל בחברה גדולה, הם לא חושבים את המחשבה המוכרת: "ומה איתי? והילדים שלי?" אלא נותנים חיבוק ושואלים: "מתי אתה נותן קידוש בבית הכנסת?"
ספר הזוהר מוסיף דבר מדהים שכולנו מכירים מהמציאות: תכונת האכפתיות של אהרן עברה בירושה לצאצאיו, שהרי 'מידות' ואופי עוברות בירושה. וכל כהן הוא טיפוס מעורב, אכפתי ונושא באחריות. "כהן גדול נקרא מלאך ה', שבא מצד החסד ולכן לא נמצא כהן שבא מצד הגבורות".
לכן התורה משאירה את המפתח להשפלה הכרוכה בהכרזה "טמא", אצל אדם שיודע להרגיש את הזולת. רק איש האהבה והשלום יבדוק ויבחן וישקול עד שיפסוק לחומרה. כפי שהרבי אומר: "כהן עניינו 'לברך את עמו ישראל באהבה', כהן הוא איש חסד ולכן רק עליו סומכת התורה להכריז על יהודי אחר 'טמא' ולהוציא אותו מחוץ למחנה."
אך מעבר לכך, יש כאן תובנה עמוקה אף יותר. המצורע נשלח אל הכהן כדי לומר לו: אתה צריך פסיכולוג. הנך זקוק לאיש חסד שיביט בעין טובה על מה שגועש לך בפנים ויידע לזהות את הגדלות מתחת לכאב שמייחלת למימוש בריא. זה לא מספיק ללכת לרב או רופא שיגידו כשר או טמא, כי הבעיה לא תיפתר. הביזוי לא יסלק את ההרגל השלילי. רק אדם טוב שיידע להכיר ולזהות את הצורך הפנימי שמבקש מענה, יגרום למצורע לחפש פתרון אפקטיבי, שיהיה באמת תחליף לסיפוק הזול שמעניק הלשון הרע.
תפיסת הגדלות מבוססת על המילה הנעלית הפותחת את הפרשה: "אדם". לומר לו: אתה "אדם", אתה הגדול שבבריות. הצרעת היא ריאקציה (תגובה) חיצונית לאורות עליונים המאירים בך ואינם מוצאים מימוש.
הנה דוגמה לגישה זו של הכהן איש החסד בימינו: הרבי מליובאוויטש, שניחן במבט עמוק וחודר אל נפש האדם. פעם בא אל הרבי יהודי ניצול שואה מאנטוורפן וסיפר על המצב הנפשי הקודר שלו. הוא איבד את תאוות החיים, מתגעגע לאשתו וילדיו שנרצחו במחנות ההשמדה ואינו מוצא סיפוק בחייו. הרבי, במקום לומר לו שעליו להתגבר ולהמשיך הלאה, זיהה את השורש האמיתי של הבעיה ואמר: "האהבה שלך תובעת מענה". התשוקה להתקשר עם מישהו ולתת לו מעצמך, אינה נותנת מנוח. הרבי הציע לו להתמסר לפעילות עם ילדים, לשמח אותם ולהתמלא בפנים. האיש החל לקיים פעילות לילדים בשבת, השקיע בה את כל מרצו וראה ישועה.
זוהי גישתו של הכהן, איש החסד והאהבה. הוא אינו רואה במצורע רק אדם שחטא בלשון הרע וראוי לעונש, אלא מביט מעבר לסימפטומים החיצוניים ורואה את הצורך הפנימי שלא בא לידי ביטוי. הוא מבין שהרכלנות והדיבורים השליליים הם ביטוי לכמיהה גדולה יותר – אולי לתקשורת, לתשומת לב, להשפעה על הסביבה, או לתחושת משמעות וחשיבות.
