אחת השאלות המעסיקות הורים רבים היא: כיצד מחנכים באמת? כיצד מעבירים ערכים לדור הבא באופן שייקלט בלב ולא רק באוזניים? התורה מציעה תובנה מהפכנית בעניין זה, שעולה מתוך דיני טומאת יולדת שבפרשת תזריע.
פרשת תזריע מציגה תעלומה מעניינת: מדוע ימי הטהרה בלידת בת כפולים מאלו של לידת בן? יולדת זכר טמאה שבעה ימים ולאחריהם יושבת בדמי טהרה שלושים ושלושה ימים נוספים, ואילו יולדת נקבה טמאה ארבעה עשר ימים ויושבת בדמי טהרה שישים ושישה ימים. מדוע כפל הימים ביחס לבת?
רבי שמשון רפאל הירש מציע הסבר מאיר עיניים, שבמרכזו עומדת תפיסה חינוכית מהפכנית: "השפעת האם על מעלתה המוסרית של בתה היא כפליים כהשפעתה על בנה. שם מרכז הכובד של החינוך הוא באב; שהרי הבנים רואים בו דוגמה ומופת לתפקיד הגברי. ואילו אצל הבנות האם היא גם מעצבת אופי וגם מופת ודוגמה; משום כך בשעת לידתן היא תתכונן בכפליים – לטובתה ולטובתן – להתהלך בדרך הטהרה והמוסר עד לרום מעלת חזון המקדש".
יסוד מהפכני טמון בדבריו: אימא יהודייה תצטרך להמשיך את מסורת ישראל ולהעביר את דיני הטהרה לבת שלה, וכדי לחנך עליה לתבוע מעצמה מידה כפולה. התורה מלמדת תפיסה מדהימה שחוסכת חצי מהבעיות בהמשך: חינוך הוא לא רק מה שאומרים לילדים, אלא קודם כל מה שתובעים מעצמנו – והילדים רואים את הרצינות שלנו ולומדים מה חשוב. ככל שנרים את הדרישות מעצמנו, כך נצטרך להתווכח איתם פחות.
ילד מביט על העולם בתמימות. הכול קורץ ומעניין באותה מידה, וההורים הם אלו שמתווכים את המציאות. הם מעניקים את סדר העדיפויות הראשוני, ולכן ככל שרואה אותם מקריבים עבור מושג – כך לומד שהדברים חשובים. בעולם השיווק אומרים: "אף אחד לא יזכור מה אמרת לו, אבל אף אחד לא ישכח מה גרמת לו להרגיש".
תובנה מרתקת זו מקבלת ביטוי מיוחד בליל הסדר שחגגנו לפני שבועיים, במנהג ה"יחץ". רגע לפני "מה נשתנה", האבא תוחב ידו לתוך הקערה, שובר את המצה האמצעית ומטמין חלק ממנה בתוך הכרית לאפיקומן. הילדים מוצאים את האפיקומן ואחר כך מנהלים "משא ומתן תחת חצות", לקבל את מבוקשם תמורת החזרת האפיקומן. מה מטרת המשחק? הרי בסופו של דבר אוכלים את האפיקומן כמו יתר חלקי המצה?
התשובה: בליל החינוך של השנה מלמדים את ההורים – ילדים מחפשים את מה שאתם מחביאים. הם לא מתרשמים מהמצות והמרור, היין והבשר. הם יודעים שאת זה אתם חייבים להביא, ויתכן שההורים עושים זאת רק מפני החובה. הילדים מבקשים את הלב של ההורים, היכן הם עצמם נמצאים, מהם התשוקות והעניינים שלהם. ולכן תוחבים ידיהם בתוך הכריות…
נקודה זו קיבלה ביטוי מעשי מרגש בסיפור על גביר בשם דייניס מליטא. בתקופת מלחמת העולם הראשונה כל רכושו הוחרם והוא נשאר עני וחסר כל. אך תמיד היה אומר: "רכושי האמיתי הם שתי בנותיי ושני חתניי. הם יהלומים יקרים מפז". חתניו היו תלמידי חכמים גדולים וכיהנו כראשי ישיבה בטעלז. כששאלו את הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנא, כיצד זכה האיש בחתנים כאלו, סיפר סיפור מאלף.
אותו גביר היה מחזיק את הישיבות בליטא. פעם הגיע אליו רבי יצחק אלחנן לבקש תמיכה כספית בעיצומו של החורף, כשבגדיו מלוכלכים משלג ובוץ. מחשש ללכלך את השטיחים היקרים, נקש על דלת המטבח הצדדית. שתי הבנות הקטנות רצו אל הדלת וצעקו בשמחה: "אבא, הרב הגיע!" העשיר ראה את הרב בדלת הצדדית ופרץ בבכי מר. הוא קרא: "הרב מקלקל את החינוך של הבנות שלי… הבנות רואות אותי רודף כל היום אחרי כסף וזהב, ומאין יזכו בחינוך לאהבת התורה? אלא שמדי פעם נכנס הרב ואני מקבל אותו בכל הכבוד הראוי, וכך הילדות מתרשמות מאהבת התורה של אבא. אלא שעכשיו נכנס הרב מדלת צדדית והבנות הקטנות מבינות כי כורסאות הקטיפה חשובות יותר מהתורה של הרב".
"אני מתחנן כי הרב ייצא החוצה, ייכנס שוב מהדלת הראשית המפוארת, ידרוך עם הבוץ על השטיחים והכורסאות וכך הבנות יבינו שהתורה חשובה אפילו יותר מהשטיחים". כעת, סיים רבי יצחק אלחנן את סיפורו, אין פלא שהבנות ידעו בדיוק מה לחפש כשהגיעו לגיל שידוכים…
כפי שכתב הרבי מליובאוויטש: "הורים חייבים להשתדל תמיד להוות לילדיהם דוגמא חיה של התנהגות מהסוג שהיו רוצים לראות אצלם. יתירה מזו, ילדים חושבים שזה יהיה מספיק עבורם אם יהיו להם סטנדרטים שהם רק מחצית מאלה של הוריהם. הורים חייבים לקחת זאת בחשבון ולהשתדל שהסטנדרטים שלהם עצמם יהיו גבוהים לפחות פי שניים מהמינימום שהם מצפים לו מילדיהם".
