אחת התעלומות המרתקות ביותר בתורה היא הקשר המפתיע שחז"ל יוצרים בין שתי דמויות שלכאורה מנוגדות לחלוטין: המצורע ומשיח צדקנו. מצד אחד עומד המצורע – אדם שחטא בלשון הרע, נענש בנגעים מכוערים, ונדרש להתבודד מחוץ למחנה ישראל כשהוא קורא "טמא, טמא". מהצד השני ניצב משיח צדקנו – האדם השלם ביותר, גואל ישראל, שעתיד להביא את העולם לשלמותו. מה הקשר בין שתי הדמויות הללו?
הגמרא במסכת סנהדרין (דף צח) מספרת על רבי יהושע בן לוי, שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: אימתי אתי משיח? מתי יבוא המשיח? אמר לו אליהו: לך תשאל אותו בעצמו. כשרבי יהושע שאל היכן ימצא את המשיח, הפתיע אותו אליהו בתשובתו: "הוא יושב בפתח העיר רומי בין המצורעים". המשיח, מסתבר, יושב בין סובלי החלאים, והוא עצמו מתואר כמנוגע, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק "והוא מחולל מפשעינו", וכן "חליינו הוא נשא".
לא רק המשיח מכונה מצורע, אלא גם בית המקדש בזמן חורבנו. במדרש ילקוט שמעוני נאמר: "'והצרוע' זה בית המקדש, 'אשר בו הנגע' זה עבודת אלילים, 'בגדיו יהיו פרומים' אלו בגדי כהונה… ו'טמא טמא יקרא' זה חורבן ראשון וחורבן שני".
כיצד ניתן להבין את הדבר המוזר הזה? איך האדם הנעלה בדור ובית משכן ה' בכבודו ובעצמו, מכונים בשם השפל והמזוהם "מצורע"? ואם לסמל את העובדה שחוליינו נשא והוא מחולל מפשעינו, למה דווקא צרעת?
התשובה, לפי השקפת החסידות, נעוצה בהבנה עמוקה של מהות הצרעת. רבינו הזקן בליקוטי תורה והרבי מליובאוויטש בשיחותיו הקדושות, מוצאים הסבר מפתיע: הצרעת היא "פצעי גדלות". היא ריאקציה ליכולות וצרכים נעלים שלא ממומשים.
לפי הסבר זה, הצרעת אינה רק עונש על חטא, אלא היא ביטוי לאורות עליונים שאינם מוצאים להם כלי ביטוי מתאים. וכאשר אורות גדולים לא מוצאים מימוש, הם הופכים להיות אורות איומים. בלשון הקבלה: "דינים קשים דקדושה" ובסופו של דבר, "דינים קשים דקליפה".
כך כותב רבינו הזקן בליקוטי תורה: "'אדם כי יהיה בעור בשרו' – אדם הוא במדרגה גדולה לפי שהוא שלימות בכל… וגם נגעים דברים גבוהין הן, וכשעדיין לא קרא לו הכהן שם טמא, אין הנגעים בכלל טומאה, אלא אדרבה הם אורות עליונים, רק שהם דינא קשיא דקדושה… והובא אל אהרן הכהן שנתעלים ע"י הכהן שהוא חסד עילאה דרועא ימינא ויוכל להמתיק דינים".
ומבאר הרבי מליובאוויטש: "האורות העליונים שאינם מתלבשים בכלים, פועלים תנועה של 'רצוא' [בריחה והדחקת הכוחות], ומחמת שאינו נמשך בבחינת 'שוב', בכלים ואותיות דקדושה, יוכל להסתעף יניקת החיצונים [זעם ומרירות ושנאת העצמי והסביבה]. כמו שאחר ההתלהבות בתפילה, אם אינו עוסק בתורה, יוכל להתהוות בחינת דינים וקפידא וכעס ומזה נסתעף גם כן יש וגסות וכו'".
לפי הסבר זה, המצורע ומשיח צדקנו שותפים לאותו מצב בסיסי: שניהם נושאים בתוכם אורות עליונים ביותר. אך בעוד שאצל המצורע, האורות האלה נמצאים במצב של "דינים קשים" ומתגלים בצורה שלילית, אצל המשיח, האורות הללו עתידים להתגלות בשיא טהרתם ועוצמתם.
זאת הטרגדיה של הגלות, שהמשיח ובית המקדש מכונים "מצורע", כי הם מייצגים אורות עליונים ביותר שאינם יכולים להתיישב בכלים, שנועדו להפוך את העולם מהקצה אל הקצה. אבל כל עוד משיח אינו מתגלה ובית המקדש עומד חרב, היכולות המופלאות הללו הופכות לפעול נגדנו. הן מתגלות אצל יהודים במהפכנות בכיוונים הלא נכונים, במיאוס בכל התיאוריות ובחיים של בדידות וחוסר סיפוק תמידי.
כפי שמסביר הרבי: "גלות עניינה העלם והסתר על האור האלוקי, אבל בשורשה היא אורות עליונים ביותר שלמעלה מהתגלות בכלים, ומפני גודל הפלאת האורות, משתלשל למטה חושך כפשוטו, עד לעניינים דהיפך הטהרה. לכן התיקון לגלות הוא לא על ידי עניין חדש לגמרי, אלא על ידי התגלות עניינה האמתי של הגלות והפיכת הגלות לגאולה".
פרדוקס מופלא זה מתבטא גם בסיפור על ארבעת המצורעים המופיע בהפטרת פרשת תזריע-מצורע. בסיפור זה, ארבעה מצורעים שהיו בבידוד מחוץ למחנה ישראל, החליטו ללכת למחנה ארם לחפש אוכל. הם גילו שהמחנה ריק ושומם לאחר שצבא ארם נטש אותו במנוסה, וחזרו לבשר לעם ישראל על הישועה. חז"ל אומרים שאלו היו גיחזי ובניו שנענשו בצרעת, והנה דווקא הם זכו להיות אלו שבישרו כי "יום בשורה היום" והצרה חלפה.
מה הרמז בכך שדווקא המצורעים היו אלו שזכו לבשר על הישועה? הרעיון מובן היטב לפי האמור: הצרעת יכולה להיות מקור הגאולה שלך ושל כלל ישראל. הצרעת היא לא משהו שצריך להחביא או לדכא אותו, אלא להקשיב לו. וככל שאדם חוזר בתשובה ומוצא את האפיק הנכון לבטא את הכוחות החיוביים שלו – הצרעת היא הגאולה שלו.
כן תהיה לנו, כאשר אורו של משיח ימצא את האפיק החיובי ללב ישראל, ונצא מגלות פנימית לגאולת עולם, במהרה בימינו ממש.
