סיפור אלדד ומידד המתנבאים במחנה הוא אחד הסיפורים המרתקים בתורה, המלמד על ענווה, נבואה ומנהיגות רוחנית. שני האנשים הללו זכו להתנבאות ללא שהיו חלק מקבוצת השבעים זקנים שנבחרו רשמית, ומעשיהם עוררו דיון ולימוד נרחב בקרב חז"ל. בשיעור זה נעמוד על המקורות המרכזיים העוסקים באלדד ומידד ונבין את המסרים העמוקים הטמונים בסיפורם.
סיכום השיעור:
- ענווה אינה חולשה או חוסר ביטחון עצמי, אלא כוח פנימי עצום המביא לגדולה רוחנית אמיתית. אלדד ומידד לא התמנו לתפקיד מתוך רצון להתעלות או להשיג כבוד, אלא דווקא מתוך תחושה שהם אינם ראויים לכך. דווקא הענווה הזו גרמה להם לזכות בגדולה רבה יותר מכל שאר הזקנים.
- משה רבינו, המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל, לא ראה בנבואתם של אלדד ומידד איום על מעמדו אלא הגשמה של חלומו. זוהי הבחנה חשובה בין מנהיגות אמיתית, הרוצה להרחיב את חוג המשתתפים בעבודה הרוחנית, לבין מנהיגות כוזבת החוששת מתחרות.
- אלדד ומידד זכו לחמש מעלות מיוחדות על שאר הזקנים, וכולן נובעות מהענווה שלהם. הם התנבאו על עתיד רחוק, זכו להיכנס לארץ ישראל, נזכרו בשמותיהם לדורות, קיבלו נבואה מתמדת, וקיבלו נבואה ישירות מהקב"ה. כל אלה הם פירות הענווה האמיתית, המובילה לקרבה מיוחדת לקב"ה ולזכיות רוחניות עליונות.
- הסיפור של אלדד ומידד הפך לדוגמה מחנכת לדורות, ומשנת רבי אליעזר קושרת אותו לדמותו של משה רבינו עצמו כמופת הענווה. המסר הוא שגדולה רוחנית אמיתית נובעת תמיד מענווה ומשפלות רוח, ולא מחתירה לכבוד ולשררה.
