אדם פוטר מהעבודה והטביע את יגונו בטיפה המרה. הוא הפך לאלכוהוליסט שאינו מסוגל לנהל שגרת חיים. התעוררו רחמי חברו עליו והחליט לממן לו טיפולי גמילה אצל הפסיכולוג הכי יקר בעיר. אחרי חצי שנה שהחבר משלם אלפי דולרים עבורו, הוא פוגש את השיכור לשעבר ברחוב.

"נו, אתה הולך לפסיכולוג"? – "בוודאי", עונה האיש, "לא מפספס אף פגישה". – "אז בטח הפסקת לשתות"? – "מה פתאום, עונה השיכור, למה שאפסיק?".

– "אז מה אתה עושה אצל הפסיכולוג, למען ה'"? – "אה, אני לומד לאהוב את עצמי כמו שאני"…

כל אדם בעולם סוחב איזשהו פגם אופי. מין חולשה מולדת שמשביתה את חדוות החיים ומעכבת אותו מלהגשים את המוטל עליו. האחד הוא עצלן ואינו שש לפרוץ דרכים חדשות, השני מוצף שנאה ומתמלא אש בכל פעם שרואה את השכן בבית הכנסת, השלישי הוא כעסן ואינו מצליח לשלוט בהתפרצויות שלו. הרביעי הוא שחצן ובעל גאווה ופוגע באנשים אחרים. והחמישי הוא קנאי ומסתובב עם ייסורים איומים של "למה לו יש ולי אין?".

אך היום כבר לא מדברים הרבה על תיקון המידות. אנשים אינם רוצים לשמוע על הצורך להשתנות. המשפט הפופולארי כיום הוא: 'תקבל/י אותי כמו שאני'. כל וויכוח בין בני זוג נגמר בטענה המוחצת: 'זה אני, מצטער/ת. התחתנת אתי? זה מה יש. אני לא צריך/ה אנשים שיאהבו אותי לאחר שאשתנה'.

הטענה נשמעת מעולה, אך בואו נודה כי יסודה העמוק הוא: הייאוש. כל אחד היה שמח להשתנות, אף אחד אינו שמח בחולשות שלו. אדם שסובל מהתפרצויות כעס, מבין היטב כמה זה מסוכן לחייו ולחיי הסביבה – אך הוא מאבד בהדרגה את הציפייה לשינוי. בדיוק כמו שאדם מתרגל למראה שלו ונואש מלהיות גבוה יותר, נמוך יותר, רזה יותר, חכם יותר או עשיר יותר, כך בשלב מסוים מרימים ידיים משינוי האופי הפנימי. כך נולדתי ואשאר כזה.

ובכן, מהי האמת? האם אחת החובות היא לפעול לתיקון המידות הרעות? והאם זה אפשרי בכלל?

התפיסה היהודית היא פשוטה וברורה. מצד אחד גדולי ישראל הכירו היטב בקושי לטפל באופי. הנטיות של האדם נובעות מתוכו עצמו ומדובר באתגר ענק להיפרד מהרגלים ותבניות חשיבה. כפי שמובא בספר השיחות תש"ה: "הרבה יותר קשה ליישר מידה בנפש מאשר להבין הבנה והשגה באלוקות. [ואולם] כשמתבוננים 24 שעות בנושאים עמוקים באלוקות, מעשירים את הנשמות מעולם האצילות, אך על ידי מידה טובה ממשיכים מסוף כל הדרגות עד ראש כל הדרגות".

מצד שני, היהדות מעולם לא דגלה בחיים קלים. "אדם לעמל יולד". ההשקפה היהודית סבורה שנולדנו לתקן את עצמנו ואת העולם, ולכן הרמב"ם פוסק דברים מדהימים: אדם חייב לשוב בתשובה אף על מידותיו הרעות. אדם אינו אמור לבחון רק מהו עשה ומהו דיבר, אלא גם מהו הרגיש.

כך כותב הרמב"ם: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול [הליצנות] ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם".

הגישה הזו באה לידי ביטוי חזק ב"אגרת הרמב"ן" הידועה. הרמב"ן כתב אגרת לבנו והמליץ לו לקרוא בה פעם בשבוע. הרמב"ן מבטיח כי "בכל יום שיקראנה – יישמעו כל תפילותיו למעלה". דברי האיגרת קוראים לאדם לצלול אל תוך נפשו פנימה ולהתמסר לטיפול באופיו הרגשי:

"תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם… וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָווָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת".

וכך ראינו אצל גדולי ישראל מאז ומתמיד, שהם היו שלמים גם במידות. אצל יהודים לא בוחנים אנשים רק לפי הידע והאינטלקט שלהם, אלא בעיקר לפי ההתנהגות הרגשית שמפגינים, בהתאם לענווה והכבוד שרוחשים כלפי הסובבים. כך דורשת הגמרא (תענית ז,א) את הפסוק: "'כי האדם עץ השדה' – וכי האדם עץ שדה? אלא תלמיד חכם שנותן פירות [שהנהגתו עם הבריות טובה ומכובדת] – תאכל ממנו, ואם אינו נותן פירות – אותו תשחית וכרת".

הנה דוגמה לרגישות אינסופית שביטא הרבי מליובאוויטש:

בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי, נהג להתוועד עם החסידים רק בחגים ובימים מיוחדים של החסידות. אם יום כזה חל ביום השבת – היה סיכוי כפול שהרבי יתוועד. בשנת תשל"ה (1975) חל ט' כסלו – יום ההולדת ויום ההילולא של האדמו"ר האמצעי, בנו של בעל התניא – ביום השבת, וכיון שכן הייתה ציפייה שהרבי יערוך התוועדות ציבורית. להפתעת כולם, הרבי הנחה את מזכירו האישי שהשנה הוא לא יכנס את החסידים. למרות שההתכנסות הענקית במעמד אלפי אנשים הייתה מנוצלת כדי להעביר חידושי תורה והוראות רבות משמעות — הרבי ביטל את המפגש. כעת הייתה הציפייה כי הרבי יקיים התכנסות כזו לפחות למחרת ביום ראשון, י' בכסלו, חג הגאולה של האדמו"ר האמצעי. אולם גם באותו יום לא נערכה התאספות.

מאוחר יותר גילה הרבי למזכירו האישי את הסיבה בגינה נמנע מלשבת עם החסידים. הסיפור התחיל כמה שנים קודם: באותה שכונה התגורר ילד בעל מראה שונה ומוזר. זה גרם לחבריו הצעירים ללעוג לו. לאחר שמנהלי המוסד לא עשו מספיק כדי למגר את התופעה, אביו השבור כתב לרבי. הרבי ביקש ממזכירו לפנות אל מנהלי המוסד והוסיף בנחרצות: "האם מצפים שאני אבוא בעצמי ואטפל בזה?!".

חלפו שנים, הילדים התבגרו וכולם שכחו מהסיפור. אך הרבי לא שכח. באותו סוף שבוע של ט' כסלו, ערכה המשפחה "קידוש בר מצווה" לילד שכבר הפך לנער. חבריו התיישבו בשבת אחרי התפילה לחגוג עמו והתכוונו לקצר את המסיבה לקראת 13:30, מועד ההתוועדות של הרבי. פתאום הגיע שליח מתנשף וסיפר כי לא תתקיים היום התוועדות. כך היו יכולים הנוכחים לשבת עוד שעות ארוכות לצדו של הנער. למחרת, ביום ראשון, התקיימה חגיגת בר המצווה, ואם הרבי היה עורך התוועדות, ברור שקהל המשתתפים בחגיגה היה מצטמצם. הרבי ביטל אפוא גם את ההתכנסות הזו.

ימי ספירת העומר הם הזמן המתאים ביותר לעסוק בתיקון המידות. לפי המובא בספרי קבלה, המשמעות הפנימית של מצוות ספירת העומר, היא הליך הכנת המערכת הרגשית שלנו לקבלת התורה. אין זמן מתאים יותר כדי לחקור את הדרך לחולל את השינוי החשוב ביותר בחיינו.

ספירת העומר היא אחת המצוות המעניינות והמרתקות בתורה. מדובר במצווה חביבה על ישראל ואנשים משתדלים לקיים אותה בשלמות, מדי ערב וערב, אך לאידך היא מלאה תמיהות ופלאים כרימון. הבה נחקור את עומק המצווה הזו ואת הקשר שלה לתיקון המידות שלנו.