המסע הכפול של ספירת העומר: בין תיקון מעשי לשינוי פנימי
ספירת העומר היא מצווה ייחודית המלווה אותנו במסע הרוחני מפסח ועד שבועות. אחת התמיהות המרכזיות במצווה זו היא סגנון הספירה הארוך והכפול: אנו סופרים הן את הימים והן את השבועות. "היום עשרה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ושלושה ימים". העובדה הזו כשלעצמה היא פלא: למה לכפול? הרי מדובר בשני נתונים זהים? או שנספור רק את הימים ונדע כבר בכמה שבועות מדובר או שנספור רק את השבועות וכבר נדע בכמה ימים מדובר?
הגמרא מסבירה (מנחות סו), שהתורה עצמה מזכירה הן את הימים — "תספרו חמישים יום", והן את השבועות – "שבע שבתות תמימות תהיינה" ולכן סופרים את שני הפרטים. אבל השאלה נותרת במקומה: מה משמעות העניין? מה מבקשת התורה להשיג בכך?
יתירה מכך: גדולי הפוסקים הראשונים חולקים במחלוקת יסודית, האם ספירת העומר כיום — שאין לנו בית המקדש ואין מקריבים בפועל את העומר – היא עדיין מהתורה? או שמא מדובר רק במצווה מדרבנן, לזכר הקרבת העומר בבית המקדש?
הרמב"ם סובר כי גם כיום הספירה היא מדאורייתא, תוס' והר"ן שם חולקים וסוברים שהמצווה היא רק מדרבנן, ויש דעה שלישית מעניינת במיוחד: "רבינו ירוחם" היה אחד הפוסקים הראשונים החשובים ופסקיו מצוטטים רבות בבית יוסף. הוא חי בפרובנס ובטולדו לפני כ-700 שנה. רבינו ירוחם יוצר חלוקה כזו: הוא טוען שספירת הימים היא מדאורייתא, אך ספירת השבועות היא רק מדרבנן. הוי אומר שהחובה לומר "היום עשרה ימים לעומר" היא מהתורה, ואילו החובה להוסיף "שהם שבוע אחד ושלושה ימים" היא פחותה ורק מדרבנן, לזכר הקרבת העומר.
רבינו ירוחם תומך את דבריו בלשון התורה: מצוות ספירת השבועות מוזכרת ביחד עם מצוות הקרבת העומר, "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות". אולם מצוות ספירת הימים אינה צמודה לכך, אלא נכתבה בפסוק בפני עצמו: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". ולכן חובת ספירת הימים קיימת בפני עצמה אף כשאין הקרבת עומר.
וכך כותב רבינו ירוחם: "מה לנו לומר שהן ב' שבועות וכי אין אנו יודעין שי"ד יום הן ב' שבועות? ונראה לי, משום דכתיב 'מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה' נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר, אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר [רק בפסוק בפני עצמו: 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום'], נמצא דספירת הימים היא מן התורה אפילו בזמן הזה."
הרבי מליובאוויטש מציע פירוש מעמיק לדעת רבינו ירוחם, המקשר את הדברים לעבודת תיקון המידות: ספירת ה"שבועות" מסמלת את הניצחון על עצם המידה, על היפוך הרגש עצמו מאכזריות לרחמנות. (כמו אדם שהפסיק לעשן ומגיע לשלב בו מואס בעישון, הריח גורם לו בחילות).
ספירת ה"ימים", לעומת זאת, מסמלת את הניצחונות הנקודתיים במעשה, דיבור ומחשבה. ועל כך אומרת התורה כי כיום, בזמן הגלות, לא מצופה מאתנו להשיג ניצחונות מוחלטים, אך כן מצופה מאתנו לבלום את הרגש ולא להניח לו להתפרץ במחשבה, דיבור ומעשה.
כך מבאר הרבי: "רבינו ירוחם מחלק בין ספירת הימים וספירת השבועות, שספירת הימים גם בזמן הזה היא מדאורייתא, אך ספירת השבועות היא מדרבנן. ויש לומר הביאור בזה, שספירת השבועות הוא עניין בירור כללות המידה, וספירת הימים… ענין זה שייך לעבודה בפועל במחשבה דיבור ומעשה, שצריכה להיות וישנה בכל עת ובכל זמן, לכן חיוב ספירת הימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, משא"כ ספירת השבועות שהו"ע בירור כללות המדה… הנה בזמן הזה אין לנו הכוח לברר כללות המידה והכח הוא רק על מה ששייך לעבודה בפועל."
שאלה נוספת אודות מצוות הספירה נוגעת לנושא ה"בלוק": ספירת העומר היא המצווה היחידה בכל התורה שבנויה כרצף אחד. בכל המצוות עומד בפנינו כלל ברור: כל יום הוא חדש. לא מפסידים היום בגלל אתמול. לא נותנים לעבר להרוס את ההווה. גם אדם שלא הניח תפילין מעולם, יכול להניח בגיל 90 ויעשה זאת בברכה בדיוק כמו נער בר מצוה.
כך זה בכל המצוות חוץ ממצווה אחת ויחידה: ספירת העומר בנויה כמו בלוק וצריך להיות כל הזמן בעניינים. מי ששכח ופספס יום אחד או חזר בתשובה בל"ג בעומר במירון — משהו מרכזי חסר אצלו. דעת בעל הלכות גדולות היא שאינו ממשיך לספור כלל, ואילו מרן המחבר פוסק שימשיך לספור אך בלי ברכה.
התוספות שואלים: "עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום שצריך 'תמימות'. ותימה גדולה הוא ולא יתכן."
מדוע דווקא מצווה זו יצאה מן הכלל? ההסבר נעוץ בפנימיות העניין – מדובר בתהליך תיקון רציף ושלם שנמשך שבעה שבועות. אדם שבא באמצע — הפסיד חלק מהטיפול בנטיות נפשו (כמו מי שמצטרף באיחור לתכנית גמילה מאלכוהול).
ברוח זו, בספר השער הכוונות של רבי חיים ויטאל מובא: "טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל השבע ספירות, והמשל בזה: בשבוע הראשון יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו'."
ברור אפוא שמצוות ספירת העומר היא הרבה יותר מלספור ימים. זהו תהליך פנימי בו עוברים מסע של מהפך, טרנספורמציה, בנקודות העמוקות ביותר של הנפש ומכינים את האישיות למתן תורה. במהלך ימי הספירה נדרש האדם לעבודה כפולה: עבודה מעשית יומיומית ושאיפה לתיקון כולל של המידות, כהכנה לקראת מתן תורה.
