במסורת ישראל, רחל נחשבת לאימא העיקרית של עם ישראל. כך דורש המדרש את הביטוי "ורחל עקרה – רחל עיקרו של בית". דמותה של רחל מלמדת אותנו על מהותה העמוקה של האימהות היהודית, ותכונותיה הנפשיות מאפיינות את האימהות היהודיות באשר הן.
זה היה בערב יום הכיפורים בעיירה ברדיטשוב. תושבי העיירה התכוננו ברטט ליום הקדוש, הם הלכו למקווה, הכינו את הסעודה המפסקת ועוד דבר אחד: הכינו כתבי "פדיון נפש" אותם יגישו רגע לפני החג, לצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב והוא יעתיר עליהם תחינה בתפילות היום הקדוש.
לפתע יצא הצדיק מחדרו והורה לגבאי הוראה מפתיעה: "תעבור בין בתי החסידים ותודיע להם כי מסירת פדיון נפש תעלה להם כסף. כל הזכרת שם, עולה שני רובל. מי שיכתוב עשרה שמות, יצרף עשרים רובל. לא תתקיים כל מחילה וכל הנחה בנושא".
הבשורה הכתה בתדהמה את תושבי העיר. כולם היו עניים מרודים, בקושי מצאו את הכסף לקנות את צרכי החג והנה גזירה קשה כזו. אך לא נותרה להם ברירה. כל אחד כתב רק את השמות שהיו זקוקים בדחיפות לברכה וצירף את הכסף.
רגע לפני כניסת החג, כאשר החזן כבר עמד להתחיל את תפילת "כל נדרי", הופיעה אישה אלמנה בחדרו של הרבי. היא הגישה את המכתב שלה וצירפה בידיים רועדות שני רובל. הרבי פתח את הנייר וראה שהיא כתבה שני שמות: את עצמה ואת הילד שלה. הוא החזיר לה את המכתב ואמר בתוקף שהיא חייבת לצרף ארבע רובל.
"אין לי רבי," ענתה בקול שבור, "את שני הרובל הללו הייתי צריכה ללוות מאנשים טובים. אני מפרנסת יחידה ואין לי יותר".
"בסדר," אמר הרבי ביובש, "אז תמחקי שם אחד מהפדיון ואקח את שני הרובל." לא היה לה הרבה זמן להתלבט, השמש עמדה לשקוע. היא נטלה את הפדיון, מחקה את השם שלה ואמרה: "רבי, ברך את הילד שלי. אני כבר אסתדר".
נעמד הרב מברדיטשוב, הרים את הראש וקרא: "ריבונו של עולם, תראה אימא יהודייה. לא קל לה עם הילד שלה, החיים שלה קשים, אבל ברור לה שהיא כאן בשבילו. היא תעשה הכול לשמור עליו. בני ישראל הם בניך. אם זה קל ואם זה קשה, אתה מוכרח לשמור עליהם…".
הסיפור העיקרי של רחל בתורה הוא היותה "אימא". רחל מנהלת מאבק עיקש להביא ילדים לעולם וליטול חלק בהקמת עם ישראל. היא לא מסתפקת בהיותה "יפת תואר ויפת מראה", היא לא מתנחמת בכך שהיא האישה "האהובה" של יעקב ואחותה עם הילדים לא זוכה לכך. היא ממשיכה ונלחמת לזכות להיות אימא. מאבק שמגיע להתפרצות רגשית מול יעקב אבינו, באומרה את המילים הכי אימהיות שנאמרו בהיסטוריה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".
התכונה שמאפיינת את האימא היא "התמסרות". אימא היא הדבר הכי לא אגואיסטי בעולם הזה. היא רואה את השלמות שלה בהענקה לאחרים.
התפקיד של אימא מעולם לא היה קל, אך הוא קשה כיום פי שניים. קשת המטלות שמוטלת על כתפי האימא היא בלתי נתפסת: היא עובדת במשרה מלאה, יש לה שליחות וקריירה משל עצמה ומעבר לכול, התורה רואה בה את "עיקר הבית" ומי שמופקדת בעיקר על חינוך הילדים.
באופן מיוחד, הוויתור של האימא בא לידי ביטוי באותו עניין בו וויתרה רחל. בעוד שהאבא זוכה לעבודת ה' גלויה ומוארת – הולך לבית הכנסת, מקיים מצוות עשה שהזמן גרמא בצורה ציבורית – האימא נדרשת לא פעם להישאר עם הילדים בבית (בפרט כשהם קטנטנים) ולנהל עבודת ה' עצמית.
אך זאת בדיוק המעלה של האימא. היא מבטאת את הקשר המהותי אל הקב"ה, זה שאינו תלוי בזמן וסיבה. היא קשורה אליו מפני שהנשמה היהודית מאירה בה באופן מתמיד.
כאן טמון ההבדל החשוב והגדול ביותר בין האבא לאימא: בעוד שהאבא נבחר להעביר לילדים את התפקידים המעשיים – הוא קובע את הייחוס של הילד (כוהן, לוי או ישראל) – האימא קובעת את הדבר החשוב ביותר: את הזהות המהותית של הילד, אם יהיה שייך לעם ישראל.
עוצמת ההשפעה הזו באה לידי ביטוי בסיפור מרגש על ד"ר מקס נורדאו. הוא היה יהודי מתבולל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נשוי לאישה נוצרייה והתגורר בברלין ובפריז. באמצע חייו, עבר שינוי, דבק בעקרונות התנועה הציונית והחל לפעול בלהט למען העלייה לארץ.
הוא סיפר מה זעזע אותו וגרם את המהפך בחייו: הוא עבד כרופא ילדים ופעם נכנסה למרפאה שלו בפריז אימא צעירה עם ילד בן תשע. נורדאו פנה אל הילד בשאלות שונות והתברר שהוא לא מבין צרפתית, רק אידיש. נורדאו החל לגעור באימא שהיא דנה את הילד לחיים פרימיטיביים. בכל זאת, הוא פנה אל הילד באידיש וביקש לדעת מה למד היום בתלמוד תורה.
הילד סיפר בעיניים בורקות כי למד כיצד רחל אימנו נעמדת לפני הקב"ה ובוכה לפניו שלא ישכח את עם ישראל בגלות. רחל מתחננת לפני ה' כי לא ייתן לבניו להיטמע בין הגויים ולהתרגל אל חייהם בגלות, שתמיד יזכרו כי מקומם הוא בארץ הקודש, בגאולה האמיתית והשלמה. "לילד הזה," אמר נורדאו, "אני חייב את אהבתי לעמי ולארצי"…
