רב ישב עם תלמידיו בין עצי היער והעביר שיעור נלהב אודות הביטחון בה'. "ביטחון אמיתי," הכריז הרב, "הוא לראות דב גריזלי במשקל 500 קילו מגיח מבין העצים ולהישאר רגוע ובוטח בישועת ה'". הרב לא סיים את המשפט והנה יוצא בין העצים דב חום ענק, השיניים שלו בולטות החוצה והוא מרחרח לחפש טרף. הרב זינק ממקומו, טיפס על העץ ונזהר שלא לנשום למען לא ישמע הדוב.
אחרי שהדוב הסתלק, הצטדק הרב: "יש ביטחון ויש ליתר ביטחון"…
אנחנו חיים בתקופה מוצפת פחדים. העתיד מעורפל ושום דבר אינו בטוח. רבים מאתנו מסתובבים עם תחושת חרדה עמומה בלב וכל רעש מקפיץ את הבהלה. אם מישהו מבני המשפחה לא עונה חצי שעה לטלפון, הלב מאיץ בפראות. אם מדברים על שינויים בעבודה, אתה מדמיין פיטורים וישיבה מובטלת בבית. ואם מישהו עובר אירוע בריאותי, הראש מריץ חלילה תסריטים שחורים.
ההתמודדות עם הפחד קשה הרבה יותר מאשר רגשות אחרים, משום שהוא רגש רב עוצמה. הפחד לוקח אותך בשבי, הוא משתק את החיים ומנטרל כל אפשרות לעסוק בנושאים אחרים. לחץ הדם עולה, דפיקות הלב מואצות ואי אפשר להירגע או לישון.
האלוקים תכנת אותנו בצורה כזו, משום שהפחד בעיקרו הוא תכונה חיונית ששומרת עלינו. הפחד גורם להיות ערניים לסכנה ולפעול מולה. הבהלה מעוררת את החושים ועוקרת את האדישות. ולכן החיישנים של הפחד הם כה פעילים ועוצמתיים, כדי שלא נפספס את הסכנה. אומרים שאם פספסנו אירוע טוב שאירע לנו – לא קרה דבר, אבל אם פספסנו סכנה שניצבת מולנו – החיים יכולים להיגמר ברגע חס ושלום.
אולם הבעיה היא שהפחד מסוגל לעלות על גדותיו ולהשתלט על החיים. השיטות הרפואיות הן מוכרות: לחשוף את האדם בהדרגה למקור החרדה, להסביר לו שברוב המקרים הפחד הוא מוגזם, שהפחד יותר גרוע מאשר האירוע המפחיד עצמו. אך היהדות מציעה גישה עמוקה יותר, המתחלקת לשתי רמות: אמונה וביטחון.
הרמה הראשונה היא האמונה: העולם הוא אינו שטח הפקר, איש אינו יכול לפגוע באחרים סתם כך. אף אחד אינו יכול לחולל תאונה בלי אישור מבעל הבית. בניגוד למה שמקובל לחשוב שהעולם הוא ג'ונגל, מערב פרוע, מקום בו אין דין ואין דיין וכל רגע יכול לקרות בו דבר נורא, האמונה היהודית היא הפוכה: העולם הזה הוא מפעל מסודר, מאורגן, שלא קורה בו דבר בלי סיבה והסכמה מבעל הבית.
מעל הקומה הזו, עומדת קומה נוספת: לא רק שישנו בעל הבית, הוא חנון ורחום שרוצה את טובתנו. הגמרא מספרת על רבי עקיבא שעבר בעיר וביקש להתארח בה בלילה. להפתעתו, בעלי המלונות דחו אותו ולא היו מוכנים לפתוח את הדלת. לא נותרה ברירה והוא הלך לישון ביער. לפתע בא אריה וטרף את החמור עליו רכב, ורבי עקיבא הגיב במילים "כל דעביד רחמנא לטב עביד". בא תרנגול וטרף את התרנגול שהיה אמור להעיר אותו, ושוב אמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ושוב נשבה רוח וכיבתה את הנר לאורו למד ושוב אמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד". לפתע שמע רבי עקיבא צרחות מהעיר הסמוכה, התברר שפלוגת שודדים התנפלה על העיר, וכך ניצלו חייו. אילו היה מתארח בעיר, הנר דולק, החמור נוער או התרנגול קורא – היו השודדים פוגעים בו.
הסיפור הזה יוצר קומה נוספת: לא רק שהעולם הוא מקום מאורגן, המארגן הוא טוב לב! הוא רוצה את טובתנו. הקב"ה הוא אבא שהביא אותנו לעולם, הוא יוצר שיצר כלי ולכן ברור שהיוצר חס על מעשה ידיו. הוא רוצה שנפרח ונצליח ולא נדעך או ניפגע סתם כך.
מתוך שני היסודות הללו, נמצא שרגש הפחד הוא עיוות חשיבתי. הפחד משרת תפיסה מעוותת לפיה אני עומד מול עולם מופקר, לבד מול אנשים רעים, וזאת טעות גמורה: העתיד הוא מפוקח ומאורגן בראשות בעל הבית שרוצה בטובו להביא כל אדם אל המקום הנכון עבורו. למה הדבר דומה? נחשוב על אדם שמבקר ב'לונה פארק' ועולה על רכבת הרים מהירה ומסחררת. הקרביים מתהפכים והראש מסתחרר, אך מלבד צווחות אדרנלין אין בו בהלה. מדוע? כי הוא סומך על המפעיל; הוא יודע שהמתקן אינו מופקר, אינו פועל בכוחות עצמו.
אולם מעל האמונה קיימת דרגה גבוהה יותר – והיא הביטחון. ביטחון הוא לא משחק ילדים. זה לא משחק ב"כאילו". אין לי מה להפסיד אז אני בוטח בה'. ממש לא. זאת עבודה עמוקה של האדם בנפשו, שהוא מתרומם למעלה מהגבלות הטבע ומרגיש באמת שהכול אפשרי מלפניו יתברך – ואז הוא זוכה לשפע דומה מלמעלה.
חסידים מסכמים זאת בארבע מילים: "תחשוב טוב – יהיה טוב". יסוד הפתגם הוא בחסיד של האדמו"ר הצמח צדק שבנו היה חולה מאוד. בייאושו עזב את הבית ונסע אל הרבי. הוא נכנס לחדרו של הצמח צדק ופרץ בבכי נורא של ייאוש. הרבי הביט בו ואמר נחרצות: "טראכט גוט – וועט זיין גוט". אותו חסיד הרגיש שהוא נולד מחדש, הוא מילא את עצמו בתקווה ובביטחון בישועת ה' ואכן כשנכנס הביתה, ראה שבנו עומד על הרגליים.
שמעתי רעיון יפה: המילה "דאגה" היא רצף של חמש אותיות ראשונות בסדר האלף-בית (א,ג,ד,ה) ורק האות ב' חסרה. משום ש"דאגה" נובעת מחוסר האות ב' – ביטחון, ואיפה שיש ביטחון – אין דאגה.
