שביעי של פסח הוא חג 'חסידי' מאד. בליל שביעי של פסח נוהגים חסידים להיות ניעורים כל הלילה ולחוות מחדש את מעמד קריעת ים סוף באמצעות לימוד והתוועדות. וביום טוב אחרון של פסח – קבלה בידנו כי מורנו הבעל שם טוב היה עורך סעודה מיוחדת וקורא לה "סעודת המשיח", בהסבירו כי האור האלוקי המאיר באחרון של פסח הוא "גילוי הארת המשיח".
מאמרי החסידות לשביעי של פסח עוסקים במהות קריעת ים סוף, גילוי המשיח, ובקשר בין שניהם – הרמוז בהפטרת אחרון של פסח, שם מסופר כי בביאת המשיח "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשֹון יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדֹו עַל הַנָהָר [בַעְיָם רּוחֹו וְהִכָהּו לְשִבְעָה נְחָלִים] גֹו' וְהִדְרִיְך בַנְעָלִים וְהָיְתָה מְסִלָה [לִשְאָר עַמֹו אֲשֶר יִשָאֵר מֵאַשּור] גֹו' כַאֲשֶר הָיְתָה לְיִׂשְרָאֵל בְיֹום עֲלתֹו מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", בדומה לנס קריעת ים סוף.
המאמר "הפך ים ליבשה" נאמר על ידי הרבי ב"סעודת משיח" בשנת תשכ"ז, והוא מבוסס על מאמר של הרבי האמצעי.
תוכן המאמר:
- ”הפך ים ליבשה, בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו“. שני פירושים לפסוק: פירוש ראשון הוא שיש כאן רמז לאירועי קריעת ים סוף והגאולה לעתיד לבוא, ופירוש שני הוא שכל הפסוק נסוב על קריעת ים סוף.
- משל מים ויבשה בגשמיות: הברואים שבים מכוסים במי הים עד שמציאותם לא ניכרת לעין כל וגם הם עצמם מרגישים שהים הוא מקור חיותם והם לא יכולים לחיות מחוץ לו – כי המקור מחיה אותם באופן של קירוב ומתגלה אליהם, מה שגורם להם התבטלות כלפיו. הברואים שביבשה חיים על פני האדמה ובמנותק ממנה, למרות שהם נוצרו ממנה ומזונם ממנה – כי המקור מחיה אותם באופן של ריחוק ומתעלם מהם, מה שגורם להם לדמות את עצמם כמציאות בפני עצמם. הנמשל: ”ים“ הוא העולמות המכוסים והנסתרים, שהברואים שבהם בטלים למקור החיות שלהם שמורגש בהם בגלוי, עד שכל מציאותם היא המציאות האלוקית. ”יבשה“ היא העולמות המתגלים, שהברואים שבהם נראים כמציאות נפרדת בפני עצמם, עד כדי התנגדות לאלוקות.
- נשמות ישראל לפני הירידה למטה להתלבש בגוף גשמי בטלות תמידית לאלוקות ואינן מציאות בפני עצמן, אך בירידתן למטה הן נראות כמציאות עצמאית עד שיש לאדם בחירה חופשית לעשות היפך הטוב והתורה. תכלית הכוונה בירידת הנשמות למטה היא שגם בהיותן למטה, ב“עלמא דאתגלייא“, יהיה להן ביטול לאלוקות כמו הביטול ב“עלמא דאתכסייא“. זאת נעשה על ידי התבוננות באחדות השם.
- יש שתי זוויות ראייה על המציאות: ”דעת עליון“ – המציאות האלוקית היא ”יש“ והעולמות הם ”אין“; ”דעת תחתון“ – העולמות הם ”יש“ והמציאות האלוקית היא ”אין“. ב“עלמא דאתכסייא“ מורגשת ”דעת עליון“; ב“עלמא דאתגלייא“ מורגשת ”דעת תחתון“. תכלית הכוונה בבריאת העולם היא שגם למטה, בעלמא דאתגלייא, יורגש הביטול לאלוקות שבא מהשקפת ”דעת עליון“.
- ”הפך ים ליבשה“ – ההעלם האלוקי עצמו הפך למציאות גלויה ונוכחת בעולם; אך למרות זאת, ”בנהר יעברו ברגל“ – מציאות הנבראים לא השתנתה; הכוח להתרחשות הבלתי- אפשרית הזו הוא ”שם נשמחה בו“, בעצמותו של הקדוש ברוך הוא, שלמעלה מכל הגדרים.
- הגילוי בקריעת ים סוף היה זמני, והוא היה הכנה לגילויים שיהיו בשלמות בגאולה לעתיד לבוא.
