א. שאלה: מדוע תורמי העצים זכו ליום חג מיוחד, ותורמי הקרבנות לא, וכיצד יתכן שה'חג' הזה שמח יותר מהקרבת הקרבנות עצמם, בעוד שהקרבנות הם המטרה שלשמה הובאו העצים!
ב. שאלה נוספת: איך יתכן שחז"ל רואים את העצים כחלק מהקרבן עצמו, ולא רק כ'מכשירי קרבן'?
ג. בהקדים: עבודת הקרבנות היא הקרבה של האדם עצמו, כולו לה', אלא שהרצון להתמסר לחלוטין לה' מתבטא בקרבן מסויים ובעניין פרטי.
ד. עפ"ז ההסבר: כי העצים שבקרבן מבטאים את הרצון להתמסר לגמרי לה' ('כי האדם עץ השדה'), לכן הם משותפים לכל הקרבנות כולם, והוא גם מבטא התמסרות בכך שאין בו כל סיפוק ותועלת אישית. לכן השמחה הגדולה היא דווקא בהקרבת קרבן העצים, שהוא הקרבן היסודי ביותר, שיאה של ההתקרבות לה'.
ה. המסר: כאשר יהודי עושה מעשה בשביל הזולת, ללא רווח אישי, עליו לעשות זאת בשמחה גדולה, משום שזוהי פסגת ההתקרבות וההתמסרות לה'.
