הנחת התפילין שלנו, נתינת הצדקה, או כל אקט שהוא מצווה, מבקש מאתנו לעשות פעולה פיזית, לא נפשית. ובכך להתקשר עם האין סוף בכבודו ובעצמו.
אבל, כיצד יש טעם ומשמעות במעשים כה טכניים? מדוע ההתקשרות בהשם איננה באמצעים עמוקים, חווייתיים ומעוררים יותר?
בנושא הזה עוסקת – על פי החסידות – שאלתו של הבן החכם מההגדה של פסח. במאמר "מה העדות והחוקים והמשפטים" שאמר הרבי בהתוועדות י"ג ניסן תשמ"ו, שופך אור וחיות על משמעות קיום המצוות שלנו.
תוכן המאמר:
- הבן החכם שואל ”מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם". מדוע הבן החכם מתנסח כמו הבן הרשע ומתייחס למצוות שהשם ציווה ”אתכם" ולא אותו? ומה בעצם תוכן השאלה שלו – בזמן שהוא בקי ויודע את משמעות המצוות, כולל החלוקה לקטגוריות (”עדות, חוקים ומשפטים")?
- שאלת הבן החכם מתמקדת בקושי מהותי שעוסק במהות עבודת השם שהתחדשה במתן תורה: איך אפשר לייצר קדושה וחיבור עם האלוקות על ידי עיסוק בגשמיות באופן דווקאי כמטרה בפני עצמה?!
- התשובה לבן החכם היא: גלות מצרים, ואחריה הגאולה ממצרים ומתן תורה – נותנים לנו את הכוח לעבוד את השם במצוות גשמיות. והמשמעות העמוקה של המצוות הגשמיות היא שמכניסים את האלוקות אל תוך הגשמיות עד שמקדשים את החומר עצמו.
- מה שמאפשר את חיבור הגשמיות אל האלוקות הוא התהליך שהתרחש בגלות מצרים ויציאת מצרים: גלות מצרים והשעבוד זיככו את הגשמיות והכינו אותה להכיל את האלוקות; ויציאת מצרים אפשרה את החיבור בין הגשמיות לאלוקות. לכן עונים לבן החכם ”עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו השם ממצרים".
- חלק נוסף בשאלת הבן החכם: מדוע יש הבדלים בין המצוות וחלוקה לקטגוריות שונות? התשובה על כך היא: ”ויצוונו השם לעשות את כל החוקים האלה".
- הביטוי המוחשי ביותר למשמעות עבודת השם כ"עבודה גשמית" שחודרת לתוך קרביו וזהותו של האדם היא עצם התמיהה של הבן החכם על משמעות המצוות.
