פנחס זה אליהו – הסוד של החיים הנצחיים

"אליהו הנביא הציל את חיי" – כותרת מדהימה שהופיעה לא מזמן בעמודי החדשות. נ', יהודי תושב השומרון, יצא לשדה אדמה ליד היישוב שלו. לפתע התקרבו ארבעה צעירים ערבים מכפר סמוך, תקפו אותו במכות רצח, הפילוהו על הרצפה וכרכו חתיכת בד סביב הצוואר שלו. הוא החל לראות עיגולים שחורים וספר את השניות שנותרו לו לחיות. פתאום צץ ערבי מבוגר, צעק עליהם בערבית שיעצרו, הבריח אותם מהמקום ועצר את האירוע.

שלושה חודשים חלפו עד שהצבא לכד את ארבע המחבלים, אבל אותו ערבי מבוגר, לא נמצא. נ' בטוח שהיה זה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

כמוהו קיימים אלפי אנשים שעברו את מחנות המוות, הגולאגים, אניות ההצלה ושאר סכנות ומעידים כי ברגע האמת שלח הקב"ה שליח פלאי להציל אותם. כך שבעולם המוכר שלנו, מסתובבת ישות רוחנית, מתה-חיה, שלובשת בשר ודם ומשמשת כשליח למשימות מיוחדת.

זו תוספת על התופעה המופלאה המכונה "גילוי אליהו": הגמרא, המדרשים וספרי הקבלה מלאים בסיפורים על אליהו הקדוש, שמופיע בעולמם של חכמים ומלמד אותם סתרי תורה ורזי עולם. התנא רבי יהושע בן לוי, למשל, זכה תדיר לגילוי אליהו, ועל האריז"ל כתוב שלמד את כל תורתו מתחילתה ועד סופה מאליהו הנביא. וכמובן, כולנו זוכים להיות קרובים לאליהו בכל ברית מילה וליל הסדר.

אבל מיהו באמת אליהו הנביא הזה? ומדוע דווקא הוא זכה להפוך לדמות הנצחית המבשרת גאולה?

התשובה טמונה בפרשת השבוע. אחרי שקראנו בשבוע שעבר על השתוללות הזנות עם בנות מדין, ומסירות נפשו של פנחס לפגוע בזמרי ובאישה המדיינית, השבוע מקבל פנחס את הגמול המגיע לו: "וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי: לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל."

הקב"ה מעיד כי עמד לכלות את ישראל בזעמו. פריצת הגדרות סימלה פריקת עול שפלה שאין נחותה הימנה ולא הייתה לה מחילה. רק פרץ קנאתו של פנחס לכבוד שמים, הוכיח כי משהו נותר קיים בליבם של ישראל ועצר את הזעם האלוקי. בתגובה מבטיח הקב"ה שתי הבטחות: "הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

ההבטחה השנייה מובנת: למרות שאביו וסבו היו כוהנים גדולים ואחיו הצעירים היו כוהנים, פנחס לא התכהן עד לרגע זה. רש"י מסביר: "אף שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן [ופנחס נכדו], לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחן, אבל פינחס שנולד קודם, לא בא לכלל כהונה – עד כאן." אמנם בשכר מסירותו לקב"ה ניתנה לו כהונה. יתירה מכך: האבן עזרא כותב כי רוב הכוהנים הגדולים הצדיקים במהלך הדורות באו מזרעו של פנחס.

אבל מה משמעות ההבטחה הראשונה "נותן לו את בריתי שלום"?

רבי יוסף בכור שור מסביר: "'הנני נותן לו את בריתי שלום' – אין לו לירא כלום, לא מקרובי זמרי שהיה נשיא, ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך." צריך לזכור שפנחס עמד בפני סכנה: בני שבט שמעון בערו לנקום בו שהרג את נשיאם, ואנשי מדיין להטו על שהרג את נסיכת המלכות שלהם. לכן מבטיח הקב"ה הגנה והצלת שלום.

אבל חכמי המדרש מטפסים לספירות אחרות ומטילים פצצה: תרגום יונתן אומר: "הריני כורת עמו בריתי שלום ואעשנו מלאך קיים ויחיה לעד לבשר על הגאולה באחרית הימים." ילקוט שמעוני מוסיף: "אמר רבי שמעון בן לקיש, פנחס זה אליהו. אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר (מלאכי ג) 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים'."

כאן נולדה הגאולה, וזאת הגדולה שבהבטחות: פנחס לא ימות. פנחס ינצח את המוות ויהפוך להיות דמות קיימת לעד. שכן כשם שפייס את כעס ה' ופעל שלום בינו ובין ישראל, כך יתאחד בנשמת אליהו הנביא, שעתיד להקדים את ביאת המשיח ולבשר על השלום הסופי בין הקב"ה וישראל.

ועד כמה שדברי המדרש מדהימים, הם כתובים כמעט מפורשות בספרי הנביאים: אנו מוצאים שני קוים מקבילים בין סיפוריהם של פנחס ואליהו, עד שנראה שהם אותו אדם. ראשית, שניהם מופיעים ונעלמים שוב ושוב במשך מאות ואלפי שנים. שנית, שניהם פועלים בקו של נחישות ותקיפות.

לגבי פנחס: בספרי הנביאים הוא מוזכר בשמו המפורש כ-400 שנים אחרי פרשתנו! הוא מתואר כנגיד בראשית ימי ההתיישבות בירושלים: "ובירושלים ישבו מן בני יהודה… ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים."

זאת ועוד: מהמילים "נגיד היה עליהם לפנים", שמשמעותם שירד מגדולתו, לומדים חז"ל על הופעה נוספת שלו כמאה שנים קודם – שהם כ-300 שנה אחרי פרשתנו! רש"י מסביר: "רבותינו אמרו הוא פנחס הכהן, ועל שלא התיר ליפתח נדרו נסתלקה השכינה ממנו."

הסיפור ידוע: באמצע תקופת השופטים, יצא יפתח הגלעדי למלחמה כנגד בני עמון. בלהיטותו לנצח את הקרב, נדר כי כאשר ינצח במלחמה – הראשון שייצא מביתו יהיה קורבן לה'. אולם אלו היו דברי שטות שהובילו לאסון: בחזרתו מהמלחמה, יצאה בתו לקבלו באושר והוא סבר שעליו לקיים את נדרו. היא נשלחה לחיות במדבר בבדידות עד מותה.

מקשה המדרש מדוע לא הלך יפתח אל פנחס, שהיה הכהן הגדול באותם ימים לבקש שיפר את נדרו שנעשה בלי דעת? עונה המדרש כי אלו היו משחקי כבוד: פנחס טען שהמלך צריך לבוא אל הכוהן ואילו יפתח טען שהכהן צריך ללכת אצל המלך. וכך בעיקשותו של אביה ובתקיפותו של הכהן הגדול – הובלה בת ישראל תמימה אל מותה. אז ירד פנחס מגדולתו.

חולפות עוד כמאה וחמישים שנים, ועל בימת ההיסטוריה מופיע אליהו הנביא. הדבר המדהים ביותר הוא צורת הסתלקותו מהעולם: "ויהי המה הלכים הלוך ודבר [אליהו ואלישע] והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים."

הנביא מתאר מפורשות כי אליהו לא מת. בעוד שמשה רבנו מת ונקבר בהר נבו, אליהו עולה בגופו, בהיותו חי, השמימה. בהמשך לכך, מבטיח הנביא מלאכי כי הוא יהיה הנביא מבשר הגאולה לפני בוא יום ה' הגדול.

כאן מתגלה הסוד: פנחס זכה לחיי נצח כי הוא הוכיח שאי אפשר להפריד בין המשולש הטמיר של ישראל, אורייתא וקוב"ה. באותו רגע של מסירות נפש צרופה נולדה הגאולה, והוא זכה להיות שליחה הנצחי.