"משנכנס אדר מרבים בשמחה" – מה מקור השמחה המיוחדת הזו? פורים הוא חג שמבטא את הניצחון על המוות, את היפוך הגזרה המוחלטת. מסר זה של ניצחון על כליון מתחבר באופן מפתיע לאלמנט ביולוגי מסתורי, "עצם הלוז" – חלק בגוף האדם שלפי המסורת היהודית אינו נרקב לעולם.
במדרש בראשית רבה מובא: "אדריאנוס הקיסר שאל את רבי יהושע: 'מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא?'. אמר לו: 'מלוז של שדרה'. אמר לו: 'מניין אתה יודע?'. אמר לו: 'הביאוהו אלי ואני מראה לך'. הביאו לוז, נתנו במים ולא נמחה, טחנו ברחיים ולא נטחן, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש – נחלק הסדן ונבקע הפטיש והוא לא חסר".
עצם קטנה זו, המכונה "לוז" (על שם צורתה שמזכירה שקד – luz בלטינית), נמצאת לפי הדעות השונות בתחתית השדרה או בבסיס הגולגולת. מה שמדהים הוא האמונה שעצם זו אינה מתכלה, אינה נרקבת, אינה נשרפת ואינה ניתנת להשמדה. ממנה, לפי המסורת, ייבנה גופו של האדם בתחיית המתים.
מה הופך את עצם הלוז לנצחית? הבית יוסף (סימן ש') מביא הסבר מופלא: "איבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת. אם כן לא נהנה מעץ הדעת ולכך אינו נפסד".
הסיבה לנצחיותה של עצם הלוז היא שהיא לא השתתפה בחטא עץ הדעת. כל גופו של האדם נהנה מפרי עץ הדעת ולכן נגזרה עליו מיתה – "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אך עצם אחת, הלוז, לא השתתפה בחטא, לא טעמה מהפרי, ולכן לא חלה עליה גזירת המוות.
תופעה זו מקבילה למקרים נוספים בבריאה, כמו "עוף החול" (הפניקס) שלפי המדרש לא טעם מעץ הדעת כשחוה האכילה את כל בעלי החיים, ולכן הוא חי אלף שנים, מתחדש ואינו מת. כך גם "החמור עליו יבוא מלך המשיח" – אותו חמור שעליו רכב אברהם לעקידה ומשה בדרכו למצרים, שלפי המדרש הוא "בן האתון שנבראה בערב שבת בין השמשות", אחרי החטא, ולכן לא הוכתם ונותר נצחי.
אם נחשוב על כך, פורים הוא החג שמבטא את הרעיון הזה בצורה העמוקה ביותר. לכאורה, גזירת המן הייתה מוחלטת – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד". הייתה זו גזירת מוות ללא יוצא מן הכלל. אבל בסופו של דבר, עם ישראל לא רק ניצל אלא התחזק – "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
בדומה לעצם הלוז שאינה ניתנת להשמדה, גם בעם ישראל יש גרעין פנימי שלא ניתן לכיליון. רעיון זה מודגש בפרשת פקודי, המתארת את השלמת המשכן כבית קבוע לשכינה בעולם.
בפרשת פקודי אנו קוראים: "אלה פקודי המשכן משכן העדות". המילה "פקודי" קשורה גם למושג "פקידה" – התזכורת, הזכירה. כמו אצל שרה אמנו, "וה' פקד את שרה כאשר אמר". יש במשכן אלמנט שתמיד נזכר, שתמיד חוזר. הוא לא סתם בניין העשוי מקרשים ויריעות; הוא מקום בו נטמן גרעין של נצח, כפי שנטמנה עצם הלוז בגוף האדם.
הסיפורים על ניצולי שואה מדגימים את אותו עיקרון. הרב יחזקאל אברמסקי, שנשלח למחנה עבודה בסיביר בידי השלטון הסובייטי, מספר כיצד התעורר בוקר אחד וחשב לעצמו שאין לו על מה להודות – חסר כל, כלוא, ללא משפחה או ספרים. ואז הבחין במילים האחרונות בתפילת "מודה אני" – "רבה אמונתך". על זה, הבין, ראוי תמיד להודות – על האמונה שלא עוזבת את האדם, על הגרעין הפנימי שאף אחד לא יכול לשלול.
פורים, שחל בחודש אדר, מלמד אותנו שיש חלק בנו שמעבר לגזירות החיצוניות. כשם שעצם הלוז לא טעמה מעץ הדעת ולכן אינה מתכלה, כך יש בנו גרעין פנימי שלא הוכתם בחטאים וכישלונות, ששומר על טהרתו ועל החיבור הישיר עם הקדוש ברוך הוא.
הרעיון הזה משתקף גם במגילת אסתר, היחידה מספרי הקודש שלא תתבטל לעתיד לבוא, לפי חז"ל. בדומה לעצם הלוז, מגילת אסתר מכילה גרעין נצחי שימשיך ללוות אותנו גם בעולם שכולו טוב.
המסר של עצם הלוז לחיינו ברור: בכל אחד מאיתנו יש גרעין טהור, חלק אלוקי, שאינו יכול להתכלות. גם כשהכל נראה אבוד, גם כשהייאוש מכרסם, יש בנו נקודה פנימית של תקווה ואמונה שאינה ניתנת להשמדה.
במאורעות הקשים של ימינו, כאשר רבים מתמודדים עם טראומות וכאב, הידיעה על עצם הלוז – על אותו חלק שאינו מתכלה – היא מקור לנחמה ותקווה. אדם שפנה אל הרב בבקשת עצה לניצולי מסיבת הטבח של שמחת תורה, שואל: "מה יש להם עוד לחיות? מה החיים מציעים להם?". התשובה נמצאת אולי בהבנה הזו: יש בנו גרעין שלם וטהור, ששום דבר לא יכול לפגוע בו.
השמחה של חודש אדר אינה שמחה של התעלמות מהכאב, אלא שמחה שנובעת מגילוי הגרעין הבלתי ניתן להשמדה שבתוכנו. זו שמחה שאומרת: גם במקום החשוך ביותר, יש נקודה של אור שאף פעם לא כבה.
כמו העצם הקטנה הזו, שעתידה לצמוח לגוף שלם בתחיית המתים, כך גם נקודת האמונה והתקווה שבתוכנו, קטנה ככל שתהיה, טומנת בחובה את הפוטנציאל לבניית עתיד שלם.
כשאנו חוגגים את פורים בחודש אדר, אנו מחיים את העיקרון הזה: מגלים את הנקודה הפנימית שבנו שאינה יכולה להיכחד, את עצם הלוז הרוחנית, ושואבים ממנה כוח וחיוניות. גם בימים של קושי וכאב, דווקא בהם, אנו מגלים את השמחה העמוקה של היכולת להתחדש ולהתחזק.
בדורנו, שבו מאורעות טרגיים השפיעו על רבים, המסר של עצם הלוז הוא אולי החשוב מכל: יש בנו חלק שלא ניתן להרס, ניצוץ אלוקי שימשיך להאיר גם בחשכה הכבדה ביותר. וכפי שעצם הלוז תצמח לגוף שלם בתחיית המתים, כך גם נצליח לבנות מחדש חיים שלמים מאותה נקודה פנימית בלתי מנוצחת.
