ישנם חגי ישראל וישנו פורים. ימי הפורים עומדים במדרגה שונה לחלוטין משאר המועדים – עת שידו של הקב"ה פתוחה במיוחד ואפשר לפעול דברים גדולים בגשמיות וברוחניות.
התוועדויות פורים אצל הרבי מליובאוויטש היו תמיד אירוע מרומם ויוצא דופן. בהתוועדות פורים תשט"ו, החל הרבי לומר: "ניסיון העשירות הוא ניסיון קשה ביותר, ובכל זאת הלוואי וכולם היו גבירים. ההנהגה באמריקה היא שכל דבר מעמידים להצבעה, ולכן אלו שמוכנים לקבל את העובדה שהקב"ה ייתן להם עשירות והם אינם חוששים מהיגיעה מול היצר הרע הכרוכה בכך, ירימו את היד הימנית בלב שלם". הציבור צחק וחשב שמדובר בבדיחה לפורים, אבל היו שישה-שבעה אנשים שהרגישו את גודל השעה והרימו את היד.
אחד מהם היה הרב שמואל אייזיק פופאק, שלאחר פורים רצה להיכנס למסחר בנדל"ן, אך לא היה לו מזומן לקנות נכסים. הוא התייעץ עם הרבי ונענה ש"לא חייבים כסף מזומן כדי להיכנס לנדל"ן". הוא לקח הלוואות, קנה שתי דירות להשכרה, ומאז "אנחנו מתפרנסים ברוך ה'" בלשונו הצנועה – אך למעשה הפך לאיל נדל"ן בניו יורק.
מה הופך את פורים לשובר מחיצות יותר מכל חג אחר? פריצת הגבולות מגיעה לשיאה במצוות השתייה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אך מדוע דווקא בפורים נדרשת שכרות? ולמה לפי מדד כה מופרך – עד שלא יידע להבחין בין הקודש לרשע?
חובת השתייה בפורים מפורשת בגמרא: "אמר רבא: חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". והגמרא ממשיכה בסיפור על רבה ורבי זירא שהשתכרו, ורבה קם ו"שחט" את רבי זירא, ולמחרת החייהו. המדהים הוא שבשנה הבאה רבה שוב הזמינו לסעודה, אך רבי זירא השיב: "לא בכל שעה מתרחש נס".
חובת השתייה אינה המצאה של רבא, אלא מפורשת במגילה עצמה כתקנת מרדכי ואסתר: "על כן היהודים… עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב". החתם סופר מדייק מכפל הלשון "שמחה ומשתה" שמדובר במשתה יתירה, שכן "אין שמחה אלא בבשר ויין" – אז למה להזכיר משתה בנפרד? אלא ללמדנו על חובת השתייה המיוחדת בפורים.
התכונה הכי חשובה בעולמו של עובד ה' היא "יישוב הדעת", בשפה החסידית: "מוח שליט על הלב" – להתנהל בהכוונת המוח המוביל את הלב. זו אחת ממ"ח הדרכים בהן התורה נקנית, כדברי המשנה באבות. ואילו האלכוהול עושה בדיוק ההפך – מדכא את הבקרה ומשחרר את הרגשות. אז איך זה מתיישב עם העבודה הרוחנית?
הסיבה לייחודיות השמחה בפורים מתבארת בדברי רבינו הזקן: פורים הוא יום בו "קיימו וקיבלו היהודים" – יום הבחירה היהודי, בו פרץ החוצה עצם הקשר הפנימי בין יהודים לקב"ה מתוך בחירה חופשית ואהבה, ולא מכח הניסים. הגמרא מבארת שבמתן תורה הייתה כפייה – "כפה עליהם הר כגיגית", ואם היו מוזמנים לדין יכלו לטעון שקיבלו התורה באונס. אך בפורים "הדור קיבלוה" ברצון, בלי ניסים גלויים, ומתוך אהבה.
בניגוד לפסח ושבועות בהם לא הייתה בחירה אלא נסחפנו אחרי הניסים הגלויים, ובניגוד לחנוכה בה רבים התייוונו, בפורים – למרות החשכה וההסתר – כל העם התלכד סביב מרדכי ואסתר וקיבל עול מלכות שמים מאהבה. כאשר אסתר אמרה "לך כנוס את כל היהודים", כולם באו – לא היה מי שנעדר.
מטרת השתייה בפורים היא לשחזר את אותה התעלות: האלכוהול מרדים את הבקרה ומעצים את הרגשות הטבעיים, וכאשר מדובר ביהודי – הרגש הטבעי ביותר הוא אהבה גדולה לקב"ה. כששותים – מתחילים לדבר אמת, ומטרת השתייה היא לאפשר ללב היהודי האמיתי לפרוץ החוצה.
זאת הייחודיות של פורים – הוא חג שחוגג את המהות היהודית הפנימית שלמעלה מטעם ודעת. בעוד שכל החגים האחרים חוגגים אירועים שבאו מלמעלה, פורים חוגג את הבחירה שבאה מלמטה, מצד היהודים עצמם. לכן גדלה שמחת פורים למעלה מכל מדידה והגבלה, עד שאמרו חז"ל שאפילו כשכל המועדים יתבטלו לעתיד לבוא, ימי הפורים לא יבטלו לעולם.
נמצא שפורים הוא לא רק זכרון להצלה היסטורית, אלא חגיגת המהות היהודית העמוקה ביותר – הקשר העצמי עם הקב"ה שלמעלה מטעם ודעת, שמתגלה דווקא ברגעים של הסתר ובחירה. זוהי הסיבה שכל השערים פתוחים בפורים, וזו השעה המסוגלת ביותר לפעול ישועות ברוחניות ובגשמיות.
