"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – זהו אולי הציווי המוזר ביותר בהלכה היהודית. בעוד שבכל מצוות התורה אנו מצווים להבחין בין טוב לרע, קודש לחול, טמא לטהור, בפורים אנו מצווים להגיע למצב של טשטוש – עד שלא נדע להבחין בין הרשע המוחלט (המן) לצדיק המוחלט (מרדכי).
מה פשר מדד שכרות מופרך זה, שמטשטש את ההבדל בין קודש הקודשים לבין הרוע המוחלט? הרי כל מטרת המגילה היא לפתח הערצה למרדכי מול מחיית זכר עמלק! איך יתכן שמטרת השתייה היא להגיע למצב בו לא נדע להבחין ביניהם?
הב"ח מפרש שכוונת מדד השכרות היא להגיע לרמת בלבול כזו שלא יידע להבחין בין הקטבים הקיצוניים ביותר: "צריך שישתכר הרבה, עד דלא ידע מה חילוק יש בין ארור המן לברוך מרדכי, שזה קרוב לשכרותו של לוט". הב"ח מסיים שדברי רבא נדחו להלכה ולא נכון להגיע לרמת שכרות קיצונית כזו.
אבל למה הציע רבא לכתחילה מדד קיצוני כזה של אי-הבחנה בין מרדכי להמן?
פרשנים רבים ניסו להקהות את חודה של הוראה מוזרה זו. יש שהציעו שהכוונה לגימטריה – המילים "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הן בעלות אותו ערך מספרי (502), ומטרת השכרות היא לבלבל את האדם עד שלא יוכל לחשב גימטריות. אחרים הסבירו שהיה פיוט שבו הציבור עונה לסירוגין "ברוך מרדכי" ו"ארור המן", ומטרת השתייה היא להגיע למצב שבו האדם יתבלבל ולא יענה במקום הנכון.
אך הסברים אלה מותירים את השאלה העמוקה בעינה: מדוע בחרו חז"ל דווקא בטשטוש ההבדל בין המן למרדכי כמדד להשתכרות, ולא במדד פשוט יותר?
האמת היא שמאחורי מדד מוזר זה מסתתר אחד הרעיונות העמוקים ביותר של פורים. הדרישה לטשטש את ההבדל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" אינה הזמנה לריקנות מוסרית, אלא הזמנה לראייה עמוקה יותר של המציאות.
בפורים נחשף לא רק הקשר העצמותי שלנו עם הקב"ה, אלא גם האמת הפנימית של עצם הבריאה: שגם הרע, בפנימיותו, הוא כלי בידי ההשגחה העליונה.
דברי הגמרא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" אינם רק מדד להשתכרות, אלא מבטאים קריסה של התפיסה הדואליסטית הפשוטה. בפורים נחשף הסוד שגם "המן" הוא חלק מהתוכנית האלוקית. נכון, יש לשנוא את הרע, להילחם בו ולמחותו, אבל בפנימיות, גם הוא ממלא תפקיד ב"מחזה" האלוקי.
כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש: "כוונת ההתהוות של 'ארור המן', שיהיה 'ונהפוך הוא', שהיהודים בעבודת עצמם יהפכו אותו ל'ברוך מרדכי' (כמו כוונת ההתהוות בכל עניני הרע, לעשות מהם 'יום ואור'). וזהו 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' – שלא יראה את ההפרש ביניהם, אלא גם מארור המן יקרה ברוך מרדכי".
נתבונן במה שקרה בסיפור פורים: המן התעורר לפעול נגד ישראל דווקא בימים הטובים שלהם. אלו היו ימים ללא אנטישמיות, כשהיהודים חשו בטוב כחלק מהאומה הפרסית, השתתפו במשתה המלך והיו חלק מהחברה הכללית. ואולם, דווקא אז התעורר המן לפעול נגדם. ולאידך, ברגע שעם ישראל חזר בתשובה, התאחד סביב מרדכי ואסתר והתחזק בזהותו היהודית, המן,התבטל, כאילו השלים את תפקידו.
בפורים נפלה התחפושת מראשו של המן והתברר שהוא היה השחקן הגדול בהיסטוריה. כלפי חוץ הוא אויב מוחלט ואכן חובה למחות אותו, אבל בפנימיות הוא נמר של נייר. גם הוא חייל של הקב"ה, בדיוק כמו מרדכי היהודי, רק שתפקידו במשחק הוא להיות השחקן השחור על הלוח.
זהו הפרדוקס העמוק שמתגלה בפורים: דווקא דרך המן, שרצה להשמיד את היהודים, הגיעה הישועה והתחזקה זהותם היהודית. דווקא דרך הרע הגדול ביותר, התגלה הטוב הגדול ביותר. דווקא בגלל גזירת המן, יהודי שושן הפכו ל"וקיימו וקיבלו" – להתחייבות מוחלטת לתורה באופן שלא היה כמותו ממתן תורה.
מדרש מרתק מלמד שכאשר אמר משה לישראל "זכור את אשר עשה לך עמלק", אמרו לו: "כתוב אחד אומר 'זכור את יום השבת' וכתוב אחר אומר 'זכור את אשר עשה לך עמלק' והיאך יתקיימו שניהם?" השיב משה במשל: "לא דומה כוס של קונדיטון (יין משובח) לכוס של חומץ. זה כוס וזה כוס. וכך זכור לקדש את יום השבת וזכור את עמלק לעונש".
מהי התהייה העמוקה שהטרידה את ישראל? איך אפשר לחיות בין שתי מציאויות סותרות כמו יום השבת, שמסמל את נוכחות ה' בעולם, לבין עמלק שכופר בעצם מציאות הקדושה?
משה ענה במשל מכוסות יין וחומץ. הדבר המדהים הוא שהחומץ נעשה מיין – אותם ענבים, אותו תהליך, רק שהחמיץ. "זה כוס וזה כוס" – שתי הכוסות הן כלים לקבלה והשפעה, אלא שהכוס הזו נועדה לשתייה והכוס השנייה נועדה להזהיר שלא ישתו ממנה.
וכך עמלק, בשורשו, נובע מאותו מקור קדוש של השבת, אלא שתפקידו הוא להתחפש ל"אויב" ולהתריס. כפי שאמר הבעל שם טוב: "ומכאן מתחזקים וגם מכאן שואבים כוח לגלות את עצם הנפש ולא להתבלבל מהציור החיצוני של הקושי".
"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" אין פירושו להתבלבל בין טוב לרע, אלא להגיע לרמה עמוקה ומקיפה יותר של תפיסת המציאות. להבין שגם המן, גם הקשיים, גם החשכה – כולם משמשים, בסופו של דבר, את התוכנית האלוקית הגדולה יותר.
זו אינה הצדקה לרע, ובוודאי לא הזמנה לפסיביות. ההיפך הוא הנכון: זו הבנה עמוקה יותר של תפקידנו בעולם – להפוך את החושך לאור, את המרירות למתיקות, את ה"ארור המן" ל"ברוך מרדכי".
בכך מתבארת המשמעות הפנימית של השתייה בפורים: לא כדי לאבד את הדעת במובן הפשוט, אלא כדי להגיע לדעת עמוקה יותר, כזו שרואה את התמונה המלאה. דעת שמבינה שגם מה שנראה כרע גמור, הוא בשורשו חלק מתוכנית אלוקית מופלאה, וגם ממנו תצמח הישועה.
