שתי מילים במגילת אסתר מתארות את אחד הרגעים המכריעים בהיסטוריה היהודית: "קימו וקבלו היהודים עליהם… להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם". יהודי אותו הדור "קיימו וקיבלו" עליהם לחגוג את ימי הפורים בכל שנה. אבל מהו כפל הלשון "קיימו וקיבלו"? הרי אם קיבלו, ודאי קיימו, ואם קיימו, בוודאי קיבלו?
הגמרא (שבת פח,א) מציעה הסבר מהפכני: "'ויתייצבו בתחתית ההר' – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא (רש"י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם? יש להם תשובה שקבלוה באונס). אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר".
פורים הוא חג הבחירה היהודית. זה היום שבו פרץ החוצה עצם הקשר המיסטי בין יהודים לקב"ה, והם בחרו בו ביוזמתם החופשית, מעבר להיגיון וסיבה. "קימו וקיבלו היהודים", שכן בפורים נעשה קיום וקביעות לאירוע מתן תורה, והוא הפך למחייב באופן שאין דרך חזרה.
דבר זה לא קרה בחגים האחרים: בפסח ובשבועות לא בחרנו, אלא נסחפנו אחרי הקב"ה מעוצמת הניסים והאהבה שהראה לנו. בחנוכה אמנם בחרנו, אך רוב העם בחר בדרך השגויה – רוב רובו של עם ישראל התייוון. בפורים, לעומת זאת, ניתנה לנו אפשרות הבחירה החופשית לנטוש את זהותנו היהודית, ולמרות זאת בחרנו נכון.
נתבונן בנוסח גזירת המן: "להשמיד להרוג ולאבד את כל עם מרדכי טף ונשים ביום אחד". הגזירה לא כוונה כנגד "גולי יהודה" או "כל אדם נימול". היא כוונה כנגד מי שמזדהה עם מרדכי, מתנגדו של המן. יהודי הדור יכלו להכריז: איננו שייכים למרדכי, אנו נתינים נאמנים של האומה הפרסית. הם יכלו לשלוח משלחת לאחשוורוש ולומר: "כבר שבעים שנה אנו מוגלים מארצנו, אנו תושבי פרס ומשלמי מסים, ומה לנו ולמרדכי?"
כאשר אסתר קראה לצום במצוות מרדכי, הם יכלו להתנער ממנו. הרי הוא היה סיבת הגזירה! אך הדבר המופלא הוא שאסתר מבקשת "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן" וכולם באים. לא מוזכר שמישהו נעדר. תופעה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית.
בפסח, רק עשרים אחוז מבני ישראל יצאו ממצרים, לפי המדרש. בחנוכה, רק קומץ נאמנים הצטרפו למתתיהו. אך בפורים, מאה אחוז מהעם התאחד סביב זהותו היהודית, למרות הסכנה הממשית. זהו ה"קימו וקיבלו" – הם אישרו וקיבלו עליהם מרצונם את הברית עם הקב"ה, ללא כפייה וללא ניסים גלויים.
רבינו הזקן מסביר בתורה אור: "והנה המשכת אור א"ס ב"ה… החלה במתן תורה… אבל בימי המן 'וקבל היהודים' – קבלה גמורה בבת אחת… זכו אז ישראל למדרגת הביטול הגדול על ידי מסירת הנפש על קידוש השם, שהרי אם רצו להמיר דתם, לא היה המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים. אלא שהם מסרו עצמם למות כל השנה כולה ולא עלתה להם מחשבת חוץ חס ושלום".
הבחירה הזו מקבלת משמעות עמוקה יותר כשמבינים את ההקשר החברתי: זו הייתה תקופה של חופש ומתירנות קיצוניים. הפרק הראשון במגילה מספר איך במשתה אחשוורוש "והשתיה כדת אין אונס, כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". כל מטרת המשתה הייתה חגיגת אנרכיה פרועה, שבירת כל החוקים והמוסכמות.
כשושתי סירבה לציית למלך, היועצים לא טענו שהיא פגעה בכבוד המלך, אלא – באופן אבסורדי – שהיא תגרום לנשים אחרות לבזות את בעליהן. זו הייתה חברה שבה "כרצון איש ואיש" היה הערך העליון, והיא החלה להתפרק מערכיה הבסיסיים ביותר.
בתוך אווירה זו של חופש מוחלט, מתירנות והיעדר גבולות, דווקא אז בחר העם היהודי לדבוק בזהותו. כשהכל היה פתוח, כשלא היה דבר קל יותר מאשר להתבולל ולהיעלם – דווקא אז התגלה הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק בין העם לאלוקיו.
לכן פורים הוא יום של שמחה עצומה, שמחה שאינה ניתנת להגבלה בשכל ובדעת. כי בפורים התגלה המקום שמעבר לשכל, מעבר להיגיון – התגלה הקשר העצמותי בין נשמת היהודי לקדושה. קשר שאינו תלוי בנסיבות, בתנאים, או בכדאיות.
החגים האחרים, כולל ימים נוראים, מייצגים את היחס המתוכנן בין ישראל לקב"ה – מערכת של מצוות וציוויים, שכר ועונש, תשובה וכפרה. פורים, לעומת זאת, מגלה את מה שמעבר למערכת – את הקשר העצמי, הבלתי-תלוי, שקיים גם כשכל המערכות קורסות.
לכן פורים הוא היום היחיד שיישאר גם לעתיד לבוא, כפי שאומר המדרש: "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם". כי פורים מגלה את מה ששום דבר לא יכול לבטל – את הקשר המהותי בין ישראל לקב"ה, קשר שאינו תלוי בנסיבות או בתנאים, אלא נובע מעצם מהותנו כיהודים.
מכאן גם מובן הקשר בין פורים ליום הכיפורים, שנקרא "כפורים" – "כ-פורים". למרות השוני הקיצוני ביניהם (ביום הכיפורים צמים ומתפללים, בפורים אוכלים ושותים), שניהם מבטאים אותה נקודה עמוקה – את הקשר העצמותי בין ישראל לקב"ה, קשר שמעל לכל טעם ודעת, קשר שנשאר איתן גם במצבים הקשים ביותר.
כשאנו חוגגים את פורים, אנו חוגגים את עצם הבחירה היהודית, את הרגע בהיסטוריה שבו אמרנו "כן" לקב"ה באופן החופשי ביותר, ללא כפייה וללא השפעות חיצוניות. זהו חג שמזכיר לנו את הכוח הפנימי שבנו, את היכולת לבחור בקדושה, גם כשכל העולם בוחר אחרת.
