כאבם של יהודי רוסיה הנמצאים "מאחורי מסך הברזל" היה אחד הנושאים שתמיד היו 'על השולחן' אצל הרבי. דאגתו של רועה ישראל היתה נתונה עליהם בלי להסיח את הדעת לרגע מכאבם. מאמרי "צדקת פרזונו" מהדהדים את ה'עבודה' הרוחנית שעשה הרבי עבורם.
יש לציין כי מאמרי 'צדקת פרזונו' מיוסדים על מאמר שנאמר בי"ט כסלו תרפ"ט, בעצם ימי ה'שבע ברכות' של הרבי. ודרכו בקודש של הרבי היתה לחזור על המאמרים הללו פעם בכמה שנים – בעיקר בימי נישואין עגולים – בכל פעם בסגנון אחר. המאמר הזה נאמר בשנת תשי"ד, כאשר צוינו עשרים וחמש שנים לאמירת המאמר בשבע הברכות של הרבי.
תוכן המאמר
על ידי שישראל מפוזרים בעולם – אין אומות העולם יכולים לכלותם, וכך גם כל מלכות אינה מכלה את ישראל שאצלה. וברוחניות: גזירה על תורה ומצות במדינה אחת אינה מוחלטת, שכן יש יהודים אחרים שיקיימו. וזה גם פועל שגם באותה המדינה שבה יש גזרה – יש ליהודים תוקף וחיזוק בקיום המצוות. בנוסף: עצם הגזירה יעורר את בני ישראל לתוקף חזק יותר בקיום המצוות. התנהגות של יהודים הנמצאים תחת גזרה – בצורה כזו המכירה בכך שהתורה והמצוות אינן נתונות תחת ממשלת זמן ומקום – מגלה שגם היהודים עצמם הינם 'נצחיים'.
חנוכה: גזרת יון התחילה ב"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" – נגד לימוד התורה באופן שהיא תורת ה', ועיקרה "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל". פורים: מלחמת המן היתה כנגד ה'יהודים' – ההודאה והביטול שלמעלה מטעם ודעת. הגזירות פעלו התעוררות של מסירות נפש: בחנוכה – מסירות נפשם של מתתיהו ובניו ללחום מעטים נגד רבים. בפורים – לימוד התורה עם תשב"ר במסירות נפש.
שאלה: מדוע שלח אבנימוס הגרדי לראות אם תשב"ר לומדים בבית הכנסת ולא ב'חדר'? תשובה: בית הכנסת הוא מקום התפילה – החיבור עם השם. אבנימוס שלח לראות האם התורה מחוברת עם אלוקות.
הדיוק "להזדווג לישראל" – במלחמה רוחנית עיקר הסכנה היא מהתחברות וקירוב, ולא ממלחמה לעומתית בוטה. העצה נגד "הזדווגות" והתחברות אומות העולם (שמטרתה לכלות ר"ל את ישראל) – היא מסירות נפש וקיום המצוות בקבלת עול.
בתנא דבי אליהו נאמר על "מקול מחצצים" – שקאי על פסקים בדיני טהרה, חגיגה ומעילות. ענין פסק ההלכה מגיע מצד "הויה עמו" – סייעתא דשמיא, ולא מצד שכל לבדו. וזה נקנה ע"י מסירות נפש שלמעלה מהשכל. כש"הויה עמו" יודע להבין "בין מחצצים" – במחיצה שבין קודש לחול, דמצד השכל אפשר להחליף ר"ל. בין משאבים – הדרך להגיע ל"הויה עמו", לדעת להבחין בין טמא לטהור, עוברת בכך שהלימוד הוא ב'שאיבה מן המקור', וזיכרון תמידי שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה.
