גברת מילדרדר הונור הייתה מורה וותיקה לפסנתר בעיר דה מוין במדינת אייווה. ערב אחד דפק על דלת ביתה ילד בן 11 בשם רובי, וביקש להירשם לשיעורים במוסיקה. רובי סיפר שאמו חד-הורית והוא מאוד רוצה שהיא תשמע אותו מנגן. גברת הונור העדיפה לקבל תלמידים צעירים ממנו, אבל משהו בתום שלו נגע בליבה והיא הסכימה.
מהר מאוד היא התחרטה. רובי היה חסר הבנה מוסיקלית, הוא לא תפש את המקצבים ולא היה רגיש לטונים. היא ממש רמזה לו לוותר, אבל רובי לא נתן. הוא התמיד והתקדם בהדרגה כשכל הזמן הוא אומר: "הלוואי ואימא תשמע אותי מנגן".
יום אחד הפסיק רובי לבוא, והיא די שמחה. בגילה המתקדם כבר לא הייתה סבלנות לתלמידים מהסוג שלו. חלפה השנה והיא ערכה קונצרט לכל משפחות התלמידים. רובי החזיר טלפון שאמו מאוד חולה ולכן לא הופיע לשיעורים, אבל הוא רוצה להשתתף בקונצרט. "אני אתאמן ואת תראי שיהיה בסדר".
הערב הגדול הגיע, ההופעה עברה נהדר ואז הגיע תורו של רובי. בגדיו היו מקומטים, שערו מדובלל כאילו כבר חודש לא חפפו אותו. בקהל נשמעו לחישות: "איפה אימא שלו? למה לא הלבישה אותו כראוי לערב החגיגי"? רובי התיישב מול הפסנתר ודממה התפשטה בקהל. נשמה חדשה התעברה בו. הוא ניגן את הקונצ'רטו מס. 21 של מוצארט וזה היה נפלא. אצבעותיו נעו על הפסנתר, הן רקדו לצליליו של המלחין האגדי וכאשר סיים בקרשנדו קולני אחרי שש וחצי דקות, הקהל הגיב במחיאות.
רובי הביישן לקח את המיקרופון וביקש לומר משהו: "חברים, אימא שלי הייתה חרשת, היא מעולם לא שמעה אותי, אבל תמיד קיננה בי תקווה שיום אחד היא תתחיל לשמוע ולהאזין לנגינה שלי. לפני כמה חודשים היא חלתה במחלה הנוראה, ולפני שבוע היא נפטרה. הבנתי שהערב היא בפעם הראשונה יכולה לשמוע אותי, אז התאמצתי לעשות את זה מיוחד…".
סיפור מרגש זה ממחיש רעיון עמוק שקשור לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי ולייחודיות של ל"ג בעומר: היכולת לחבר בין העולמות, בין המעלה והמטה, בין הרוחני והגשמי. רובי האמין שאמו יכולה לשמוע אותו מהעולם העליון – ומה שנראה כהזיה רגשית לאנשים רבים, היה עבורו מציאות מוחשית שהניעה אותו לפסגות של יצירה.
זהו בדיוק סוד ייחודיותו של רשב"י. בעוד שהגישה הרווחת רואה חיץ ברור בין העולם הגשמי לרוחני, בין החיים למוות, רשב"י גילה את האפשרות לחבר ביניהם. הוא לא רק לימד על קיומם של עולמות עליונים, אלא הראה כיצד ניתן להורידם ולחוות אותם כאן, בעולם הזה.
הגוף הוא חומרה פיזית, הוא מבצע פעולות, אבל מאיפה נובעת ההרגשה? הפעימה של ה"אני"? מה מקור המרץ לזנק כל בוקר מחדש ולטרוף את החיים, כמו גם הרגשת האכזבה מדברים שלא הולכים? נשווה את האדם למכשיר טלפון חכם עם תוכנת אנדרואיד גאונית שמתפקדת כאדם חי ונבון, היא מסוגלת לשוחח, לצחוק, להפגין כאב כשדוקרים בה מחט – אבל מה חסר בה? את תחושת ה"אני", את ההרגשה הלהוטה והנואשת. הטלפון עושה עצמו כאילו מרגיש, הוא יכול לומר לפי תכנון שכואב לו, אבל אין בו נפש פועמת.
המחשה נוספת: הגוף, כמו כל דבר פיזי, הוא מושג ציבורי ששייך לרשות הרבים. כל מה שאני יודע על הגוף שלי, גם אחרים יכולים לדעת. ניתן למדוד, לכמת ולהעריך אותו. אולם הנפש היא רשות היחיד. היא אותו עולם פנימי ששייך רק לי ואין דרך למדוד או לכמת אותו, אלו המחשבות, התחושות והזיכרונות, כאב בטן או תחושת דקירת מחט שנותרות ברשותי הפרטית.
רשב"י לימד אותנו לתפוס את הממד הרוחני לא כרעיון מופשט, אלא כמציאות חיה ונושמת. הוא הראה כיצד אפשר "להוריד" את השפע הרוחני לעולם הגשמי. דוגמה חיה לכך היא הסיפור המובא במדרש, על תלמידיו של רשב"י שקינאו בחבר שעזב את הישיבה והתעשר. רשב"י לקח אותם לבקעה ליד מירון ואמר: "בקעה, בקעה, התמלאי זהב", ומיד התמלאה הבקעה במטבעות זהב.
בעוד שהתלמידים בחרו שלא לקחת מהזהב, עצם היכולת להוריד שפע רוחני ולהפכו לגשמי היא הדגמה של כוחו המיוחד של רשב"י. פעולה זו מבטאת את יכולתו לחבר בין העולמות, להראות שהגבול ביניהם אינו כה חד כפי שהוא נראה.
שמחתו של רשב"י ביום הסתלקותו מבטאת את אותו רעיון בדיוק. רשב"י לימד שהמוות אינו סוף החיים, אלא שינוי צורה והתעלות. עבורו, המעבר מהעולם הזה לעולם הבא היה המשך טבעי, אולי אפילו שיאם של החיים. כשם שהצליח בחייו להביא את העליונים למטה, כך הצליח במותו להעלות את התחתונים למעלה.
רשב"י ביטא זאת בדרך נוספת. המדרש מספר על מקרה שבו אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש ביקר בקבר רשב"י ואמר תפילת "נחם" – תפילת אבלות על חורבן המקדש. באותו לילה נגלה רשב"י לאר"י בחלום והקפיד על כך, באומרו: "איך הוא מתפלל תפילת אבלות ביום שמחתי?" לא חלף חודש, ואותו תלמיד איבד את בנו.
הרבי מליובאוויטש מסביר מקרה זה כך: "רשב"י היה מהנשמות שאצלן לא היה עניין החורבן. ולכן לא היה מקום להרגיש חורבן ביום השמחה והגילוי שלו. יתירה מכך: שמחת ההילולא של רשב"י היא לכל עם ישראל, אפילו לאלו שאינם מרוממים מעניין החורבן, וגם הם אסורים להצטער ביום שמחתו. שכן עניינו של רשב"י הוא לחבר שתי קצוות: להמשיך את הגבוה-גבוה ביותר, אפילו את המדרגה של 'בחד קטירא אתקטרנא', ולהוריד אותה אל המטה-מטה ביותר".
חיבור עולמות זה הוא גם הסיבה לכך שתורת הקבלה, שפותחה על ידי רשב"י, הפכה להיות כה מרכזית בימינו. בעוד שבעבר נחשבה תורת הנסתר לנחלתם של יחידי סגולה בלבד, בדורות האחרונים הפכה להיות נגישה יותר ויותר. הבעל שם טוב והחסידות, הרמח"ל והמקובלים הספרדים, וכמובן האר"י הקדוש ותלמידיו – כולם המשיכו את דרכו של רשב"י בהורדת תורת הנסתר וחיבור העולמות.
רשב"י מייצג את האידיאל היהודי של קירוב העליונים והתחתונים. הוא לימד אותנו שאפשר לחיות חיים רוחניים גם בעולם החומר, ושהמחיצה בין העולמות דקה יותר ממה שאנו חושבים. ביום ל"ג בעומר, כאשר אנו חוגגים את הילולת רשב"י, אנו למעשה חוגגים את היכולת האנושית לחצות את הגבול בין עולמות, להרגיש את הנצח בתוך הזמן, ולהביא את הקדושה העליונה אל תוך חיי היומיום.
היום, כשאנו מדליקים מדורות ורוקדים לכבוד רשב"י, אנו למעשה ממשיכים את דרכו – מחברים בין אש גשמית לאש רוחנית, בין שמחה גופנית לשמחה נשמתית. זהו המסר העמוק של ל"ג בעומר – שאין באמת הפרדה בין העולמות, ושבכוחנו להביא את השמים אל הארץ ולהעלות את הארץ אל השמים, בדיוק כפי שלימד אותנו רשב"י.
