לא כל יום פורים. פורים הוא יום גדול ומיוחד על פני כל ימי השנה, ועד שאמרו עליו שאפילו "יום הכפורים" אינו אלא "כפורים" בכ"ף הדמיון. וככל שימי הפורים מקודשים אצל כלל ישראל, הרי שאצל רבותינו הקדושים היו ימים אלו מתייחדים בפעולות שמימיות ומיוחדות, שהתבטאו בדרך כלל באמירת מאמר חסידות מיוחד.
מעמד אמירת המאמר על ידי רבותינו נשיאנו נקרא "אמירת דַא"ח" ("דברי אלוקים חיים"). ומסורת ביד הכל, שאמירת המאמר היא בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". אמירת המאמר על ידי הרבי היא מרכז היום, ופעולותיה רבות. בספר 'היום יום' מבואר שהרביים היו פועלים את 'טיהור העולם' באמצעות המאמרים. ובשיחות שונות מבואר פעולות שנפעלו בעולם כולו באמצעות אמירת מאמרים.
המאמר "בלילה ההוא", שנאמר על ידי הרבי במהלך סעודת פורים בשנת תש"כ – הוא מאמר שעל פי פשטו הוא ביאור בפסוקי מגילת שיר השירים. אך הרוח של המאמר היא דברי סנגוריה על עם ישראל, בסגנון מאד 'פורימי'. ניכר כי במאמר הזה הרבי פועל פעולות לעורר נשמות של יהודים בכל מקום בו הן נמצאות, והוא ממש 'מתווכח' עם כוחות עליונים, ועוסק בעבודתו הרוחנית של הרבי: להרים נשמה של יהודי.
אמירת המאמר – שמתועדת גם בהקלטה – היא בהתרגשות גדולה, ובחלקים גדולים של המאמר הרבי בוכה ומתייפח, עד שאינו יכול להשלים משפט. במאמר הכל-כך פורימי הזה, אפשר לשמוע הד מקולו של מרדכי היהודי, הזועק זעקה גדולה ומרה ומעורר את כל יהודי מאה ועשרים ושבע מדינה לשוב הביתה אל אביהם שבשמים.
תוכן המאמר
במגילה מסופר על הלילה שבו "נדדה שנת המלך", ועל כך נאמר שזהו "תוקפו של נס" המגילה. במדרש מוסבר שהכוונה היא ל'נדודי שינה' רוחניים של הקדוש ברוך הוא, "מלכו של עולם" – מה שמסביר מדוע באמת אירועי הלילה הזה הם "תוקפו של נס". ועל כך נשאלת השאלה: מה משמעות השינה אצל הקדוש ברוך הוא? – וכמו כן יש להבין מה משמעות נדודי השינה למעלה ומדוע זהו "תוקפו של נס".
בזמן השינה, כוחות הראייה והשמיעה פועלים בצורה משובשת ולא תקינה, כך שהאדם מאבד את חוש ההתמצאות וההבחנה, ואף בונה לעצמו מציאות אלטרנטיבית ומסוגל לדמיין חיבור של הפכים כמציאות טבעית. וזו משמעות השינה למעלה: חושי הראייה והשמיעה, שהם בעצם ההשגחה האלוקית על העולם, פועלים בצורה משובשת ולא תקינה, עד כדי כך שהשפעת הטוב האלוקי מגיעה למקומות לא טובים. ה'שינה' למעלה באה כתוצאה משינה רוחנית שלנו – מצב שבו האדם לא רואה את הנוכחות האלוקית ולא מתבונן ומאזין להתגלות האלוקית בעולם. לכן, הגלות נקראת "שינה".
בפסוק נאמר "אני ישנה וליבי ער", ומשמעות הדברים: גם כאשר "אני ישנה", כשיהודי מצוי במצב של שינה וחלום, יש בו נקודת יהדות. ובזמן של שינה וגלות צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא דווקא מכוח הנקודה הזו, שהביטוי שלה הוא מסירות נפש – וזה מה שגורם לכך שגם "ליבן של ישראל", הקדוש ברוך הוא, יהיה "ער".
את הכוח לעבוד במסירות נפש יהודי מקבל מלמעלה. וזו משמעות המשך הפסוק "קול דודי דופק: פתחי לי": הקדוש ברוך הוא קורא לכל יהודי 'לפתוח' פתח "כחודה של מחט" – חוד של מסירות נפש, שזהו כוח שאין לו שטח והתרחבות שכלית או רגשית אלא התמסרות מוחלטת לאלוקות נטו, אבל בה האדם מונח כולו לגמרי. ה'חוד' הזה יוצר נקב במחיצה שמפרידה בין יהודים לקדוש ברוך הוא, כתוצאה מההתנהגות השלילית של ה'שינה' הרוחנית. *אלא שמצב השינה הרוחני עלול למנוע מיהודי את הדרך חזרה לחיבור לאלוקות. וזו משמעות הפסוק "פשטתי את כותונתי, איככה אלבשנה?!".
במצב כזה, הקדוש ברוך הוא מסייע מלמעלה וזה משפיע על יהודי להתנתק מהעולם ולחבור בחזרה לאלוקות. וזו משמעות הפסוק "דודי שלח ידו מן החור". ותוצאת ההשפעה הזו מלמעלה מרומזת בהמשך הפסוק, "מעיי המו עליו".
וזו משמעות 'נדודי השינה' למעלה: בעקבות התעוררות מלמעלה, בני ישראל עמדו בתנועה של מסירות נפש בזמן גזירת ההשמדה, ועל ידי זה חלה התעוררות אלוקית גדולה.
