רבי נחמן מברסלב מספר משל עמוק על שני קבצנים, יהודי וגוי, שנדדו מעיר לעיר לחפש אוכל. פעם גילה היהודי לגוי כי הערב ליל הסדר ובו אוכלים היהודים מטעמים כמו שלא עולים על השולחן שנה שלמה. צם הגוי כל היום והתכונן לסעודה הנהדרת.
נכנסו יחד להתארח אצל עשיר העיר ואמירת ההגדה הולכת ונמשכת והגוי חש שהוא נופל מהרעב. סוף-סוף הגישו את קערת המרור וכל אחד נטל מעט ואכל עם המצה. הגוי היה בטוח שהנה הביאו תבלין יקר שכולם חוסכים בו. הוא העמיס את מלוא הכפית ובלע בשקיקה, אבל החריפות שרפה את בטנו הריקה. מתוסכל ומאוכזב קם ממקומו ועזב את הבית.
למחרת פגש את חברו היהודי וצעק "למה רמיתני?". ענה היהודי: "אילו הייתה לך סבלנות להמתין עוד רגע אחד, היית זוכה לשולחן עורך".
זהו משל עמוק על טבע הסבל בחיים. זה לא שהאור בא במקרה אחרי החושך, אלא האור הוא סיבת החושך. כל מהות החושך היא תוצאה מהרגש האור ההולך ומבצבץ, ולכן אחרי החושך בא בוודאי האור.
הנביא דניאל חווה זאת על בשרו. כאשר פירש את חלומו של נבוכדנצר, מספר הכתוב: "אז דניאל השתומם כשעה אחת ורעיוניו יבהילוהו". אחרי שהחל להתגלות האור, דניאל חווה שממה מוחית, ערפול מוחלט ובתוך הערפול חווה גם בהלה של רעיונות זרים שחדרו לתוכו. רק בהמשך השתחרר, קלט את האור לפרטיו ופענח את החלום.
בספרי חסידות מובא כי התהליך הזה אינו ייחודי לאדם, אלא קיים בכל רבדי הטבע, באדם המדבר, בחי ובצומח: כאשר שותלים גרעין באדמה כדי להקים ממנו אילן נושא פירות, הגרעין נרקב תחילה לחלוטין. גם לפני שהאפרוח מבשיל בביצה, החלק הפנימי שלה משחיר.
הסיבה זהה: אי אפשר ליצור מבנה גדול שלא בערך מהמבנה הקודם כל עוד עטופים באותו לבוש ופועלים באותן תכונות. חיוני להרוס את המבנה היציב כדי להיפתח ליכולות מסוג אחר לחלוטין.
זו גם המשמעות העמוקה של נבואת הגלות הראשונה לאברהם אבינו. בברית בין הבתרים, ברגע השיא של כריתת ברית הנצח, מבשר הקב"ה דווקא בשורה קודרת: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם". וכל אחד תוהה: האם זה הזמן לנבואת זעם? האם חתן אומר תחת החופה שאנו עומדים לשנים קשות ביותר?
אך לאור המבואר, הכל מובן: הקב"ה מבשר לאברהם שבניו עתידים להגיע למדרגה חדשה לגמרי – להיות עם ה', ממלכת כוהנים וגוי קדוש. בספרי חסידות מובא כי היהודי הוא רמה חמישית בבריאה, מעל דומם, צומח, חי ומדבר. המרחק בינו ובין המדבר הוא כמו המרחק בין המדבר והצומח, שכן מאדם שמשועבד לצרכיו האנוכיים, מתעלה יהודי לחשוב אלוקות ולראות אלוקות.
כדי לעבור מטמורפוזה כזו, שינוי צורה כזה, נדרש כאב גדול שמתיך ומחבר מחדש. שעבוד מצרים היה "כור היתוך", שהכריח יהודים להקיא את הגאווה, הביטחון העצמי, המחשבה שאדם יכול לסמוך על עצמו או על אחרים ולתלות עיניהם כלפי מעלה.
זהו המסר העמוק של משל המרור: המרירות אינה העיקר, היא רק השלב המכין לקראת "שולחן עורך". אך בדיוק כמו שהמרור מכין את הטעם לסעודה, כך הקושי והחושך מכינים את הכלים לקבלת האור החדש. זוהי נחמה גדולה בכל משברי החיים – הקושי אינו מקרי, הוא סימן לאור המתקרב.
