פרשת שמות היא הפרשה הקשה בתורה. כל פסוקיה, מהראשון עד האחרון, הן רצף מתדרדר של נפילה אחרי נפילה כשכל יום קללתו מרובה משל קודמו. הפרשה אינה מקיימת אפילו את המנהג "לסיים בטוב", וסוף הפרשה הוא בזעקה המפלחת של משה רבנו: "למה הרעותה לעם הזה"?
הגזירות האכזריות של פרעה הלכו והתדרדרו בשלושה שלבים ומדרש מעניין טוען כי שלוש הגזירות רמוזות בשלוש השמות של משפחת מנהיגי האומה – "מרים", "אהרן" ו"משה". פרעה מתחיל בגזירת "וימררו את חייהם", כמו השם "מרים". עבודת פרך על הגברים. הרציונל היה שאם יאבדו את החשק בחיים, הם יפסיקו להתרבות.
כשהם המשיכו להתרבות, פרעה הכריז על השלב השני: להמית את התינוקות בגמר ההיריון. זה נרמז בשם "אהרן", מלשון "היריון". ולאחר שהמיילדות לא שיתפו פעולה, הוא עובר אל הפתרון הסופי ומצווה את חייליו לחטוף את התינוקות ולהטביעם ביאור. זה נרמז בשם "משה" – "כי מן המים משיתיהו".
והנה דבר מדהים: דווקא כשמגיע משה ומבשר על הגאולה, החושך רק מעמיק. פרעה מגיב בהקשחת הגזירות: אם יש לכם זמן לדבר על גאולה, כנראה אינכם עובדים קשה מספיק. הוא מכביד יותר את קושי העבדות ובעוד שעד עתה קיבלו חומר מוכן בשביל הטיט, עכשיו באותה מסגרת זמן יהיה עליהם גם ללקוט ולקצור את התבן.
הדבר מעורר תמיהה עצומה: איך יתכן שדווקא בסוף הגלות, כשמתעוררת הגאולה, נעשה החושך סמיך יותר? הן בגשמיות, עם הקשחת השעבוד, והן ברוחניות, עם התגברות החוצפה של פרעה לקרוא לדברי משה "דברי שקר"?
התשובה טמונה בהבנה עמוקה: דווקא עוצמת החושך מעידה על גודל האור המתקרב. החושך הוא תגובת הנפש לאור החדש שעומד להאיר. כמו רב המלמד תלמיד ולפתע חש רעיון עמוק ונעלה מבצבץ – הוא מוכרח לעצור את השיעור, להתרחק מהתלמיד ולהתרכז בתוך עצמו כדי לקלוט את ההארה החדשה.
אצל התלמיד מתרחש תהליך הפוך: הוא חש ריחוק, אימה וחרדה. הרב שלו נטש אותו ומאס בו. ריקנות ושעמום עוטפים אותו. אבל אם התלמיד המסור מתבונן היטב, הוא יכול לראות את צהיבת פני רבו ולהבין שהרב גילה משהו חדש, שהקשר ביניהם עומד להשתדרג לרמות חדשות של חיבור והבנה.
כך גם בגלות מצרים: דווקא כשמשה מגיע ומבשר על הגאולה, מתעבה החושך. שכן עד עתה דיבר הקב"ה עם האבות רק בשם "א-ל שדי", אבל כעת עומד להתגלות שם הוי"ה – התגלות עצמותית חדשה של האור האלוקי. ולכן תחילה מתרחש סילוק והתעלמות של האור הקודם, מה שיוצר את החושך והאפלה.
זהו מסר מנחם במיוחד לדורנו: אנו חיים בתוך תקופה מלאת סתירות. מצד אחד ההרגשה היא שהגאולה קרובה מאי פעם – אנו זוכים לראות נסים מופלאים של קיבוץ גלויות, התפשטות התורה בכל פינה, וצמיחת כבוד ישראל בין העמים. מצד שני, ההרגשה הפרטית היא התמוטטות הערכים והאידיאולוגיות. אין פרה קדושה, אין ערך ברור מאליו, ורוח הכפירה מרימה ראשה.
אך לאור המבואר, דווקא עומק החושך מעיד על קרבת האור. העולם חש את האור המתקרב של הגאולה ולכן מתפרק מכל נכסיו הרוחניים הישנים. שום דבר בינוני אינו מספק אותו. אכן לתוך הריקנות נכנסים גם מרעין בישין, אבל אנו בטוחים כי תקופת הביניים הזו תיגמר ברגע אחד ונזכה לאור עולם.
