בפרשת שמות אנו נפגשים עם תקופה חדשה בחיי עם ישראל – תקופת השעבוד והסבל במצרים. במשך שמונים ושש שנים הגברים מתייסרים בעבודת פרך, הנשים נרדפות על ידי הקלגסים המצריים והתינוקות מושלכים ליאור. חלקם נשחטים באכזריות ופרעה רוחץ בדמם ואחרים מרוסקים על הלבנים בקירות מצרים.
מול זוועות אלו עולה השאלה הנצחית: "איפה היה האלוקים?" – שאלה שנשאלת גם בימינו מול אירועי שמחת תורה. זוהי בדיוק השאלה ששאל משה רבנו בפרשתנו כשאמר "מה שמו" של האלוקים. זו לא הייתה שאלה תיאולוגית, אלא זעקת כאב: איפה האלוקים היה כשהטיחו את התינוקות בין לבנות הפירמידות?
מול שאלה זו, התורה מלמדת אותנו יסוד עמוק במהותה של מסירות הנפש וקידוש השם. פרשת "אמור" מצווה: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל". פירוש המילה "קדוש" הוא "מובדל", מופרד ומובחן מכל האחרים. מצוות קידוש השם היא להוכיח שהקב"ה עומד מעל הכול, הוא ניצב ברמת חשיבות אחרת מכל היתר.
אבל כאן עולה שאלה מהותית: איזו מעלה קיימת במוות? כיצד הדרגה הנעלית אליה יכול יהודי לטפס היא למות? הרי היהדות היא דת החיים, כדברי דוד המלך בתהלים: "במתים חפשי" "ולא המתים יהללו י-ה". המת יוצא מהמשחק ואינו יכול להתקדם על הלוח.
יתירה מכך: איך אפשר להבין את דעת הזוהר והרמב"ם, שמי שמסר נפשו למות ונהרג, הוא יותר נעלה ממי שמסר נפשו למות וזכה לנס ולא נהרג? הרי איפכא מסתברא: אברהם אבינו, שקפץ לאש ויצא חי, גרם להתקדשות שמו של הקב"ה בעולם כולו!
הרבי מליובאוויטש מפתח רעיון מהותי: מצוות קידוש השם אינה להוכיח את גדולת ה', אלא להפגין את גדלות האדם, את סדר העדיפויות שלו, שברגע האמת, אין דבר גדול אצלו מקדושת ה'. הקרבת החיים שלו מזעזעת עליונים ותחתונים ומשנה את העולם. וכמובן, הזעזוע והטיהור מתחולל דווקא לנוכח מסירות נפש בפועל.
זהו גם ההסבר לדברי המדרש המופלאים על עקידת יצחק. התורה מספרת כי רגע אחרי שנשמעה הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער", אברהם ראה איל ושחט אותו תחת בנו. בכל פעולה אמר: "יהי רצון כאילו בני עקוד, כאילו בני שחוט, כאילו דמו של בני שפוך". למה? כי אברהם ידע שעמידה על סף מסירות נפש היא לא מסירות נפש ממש. אינו דומה אדם שמוכן להקריב עצמו לאדם שהקריב עצמו בפועל.
חזרה לפרשת השבוע: הקב"ה עונה למשה בשני שלבים: ראשית, "אהיה עמם בצרה הזאת". תאמר להם שאני איתם שם, בין כבשני הפרך. הנה, תראה, מאיפה אני מדבר עמך: מתוך שיח קוצני ומכוער ולא ממרכבת השכינה המפוארת. שכן "עמו אנכי בצרה".
שנית, "זה שמי לעלם" – ומפרש רש"י: "העלימהו שלא יקרא ככתבו". היינו ששם 'הויה' שהוא מידת הרחמים נכתב באופן אחד ונקרא באופן אחר. לומר שיש רגעים בהם הרחמים מכוסים וכאילו אינם, אבל האמת היא שמתחת לשם 'א-דני', עומד שם 'ה-ויה' שהוא מידת רחמים.
זהו המסר העמוק של מצוות קידוש השם: הקרבן האנושי אינו סתם סבל, אלא הוכחה לגדלות האדם ולכוח האמונה שלו. כשאנחנו רואים אדם שהיה לו על מה למות – אנו יודעים על מה ראוי לחיות. העובדה שהוא מוסר את הקדוש והיקר ביותר מזעזעת כל לב ומשנה את העולם. היא מרוממת להנציח את הערך העליון ביותר ומגלה בכל אחד מאתנו את עומק כוחות נפשו.
