כאשר אנו משווים את גורלו של המשכן לגורלם של בתי המקדש בירושלים, מגלים תופעה מפתיעה: בעוד ששני בתי המקדש נחרבו ונשרפו בידי אויבינו, המשכן – שהיה לכאורה מבנה ארעי ופחות מפואר – לא נהרס מעולם.
המשכן עמד על מכונו יותר מחמש מאות שנה, מזמן יציאת מצרים ועד לבניית בית המקדש הראשון בירושלים. כאשר הוקם בית המקדש, המשכן לא הושמד אלא נגנז באדמה, שמור וכשר לשימוש. יתרה מכך, המדרש מספר כי לעתיד לבוא, כאשר ייבנה בית המקדש השלישי, יוציאו את המשכן מהאדמה ויעמידו אותו לצד המקדש.
התופעה הזו מעלה שאלה משמעותית: מדוע זכה המשכן לגורל שונה כל כך מבתי המקדש המפוארים יותר? מה הסוד של הנצחיות שלו?
מבחינת הקדושה והאור האלוקי, בית המקדש היה למעשה גבוה יותר במדרגתו מהמשכן. כפי שמוכיח רבינו הזקן, בעל התניא, מהעובדה שהמשכן נבנה מחומרים מסוג הצומח והחי (עצים, יריעות), בעוד בית המקדש נבנה מאבנים שהן דוממות – דבר המעיד על התגלות אלוקית נעלה יותר, שיורדת עד לרובד הנמוך ביותר של הבריאה.
ובכל זאת, במבחן התוצאה, המשכן שרד והבית חרב. מדוע?
המדרש "תנא דבי אליהו רבה" מספק תשובה מרגשת: "ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשעוהו הכשרים בנדבת לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם. ולעתיד, יבוא הקב"ה וישרה בתוכו כמידה הראשונה".
במילים פשוטות: המשכן נשמר בשל האופן שבו נבנה – מתוך נדבת לב טהורה וכישרון מתנדב שלא על מנת לקבל פרס. בניית המשכן הייתה רגע שיא של התנדבות כלל-ישראלית, כאשר "כל איש אשר נדבו לבו" הביא מהונו, וכל מי שהיה "חכם לב" נתן מכישרונו.
זאת בניגוד לבתי המקדש שנבנו בעיקר על ידי מלכים, באמצעות מיסים וכספי ציבור, ובחלקם על ידי עובדים שכירים. בבית ראשון, שלמה המלך גייס "מס עובד" של שלושים אלף איש שעבדו בסבב של חודש עבודה וחודשיים בבית. בבית שני, הורדוס שיפץ את הבית בפאר עצום, אך הוא עשה זאת בחלקו מטעמים פוליטיים וכדי להאדיר את שמו.
המשכן, לעומת זאת, נבנה מתוך התלהבות טהורה, ללא כל סיבה זרה. לא היו מניעים פוליטיים, לא היו אינטרסים אישיים, רק רצון עז לבנות בית לה' במדבר. ועל כך אומר המדרש שהקב"ה אינו מוכן לוותר: "קשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם".
אנו לומדים מכאן עיקרון מופלא: מעשים שנעשים מתוך אהבה ונדבת לב טהורה הם נצחיים. הכוונה הפנימית והטהורה של המעשה היא שקובעת את ערכו האמיתי, לא רק התוצאה החיצונית.
ואולי זו הסיבה ששני בתי המקדש נחרבו – כי היה בהם פגם בטוהר הכוונה של העובדים בהם. חז"ל מציינים שהבית השני נחרב בשל שנאת חינם, והבית הראשון בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. חטאים אלה פוגעים בנקודת ה"נדבת הלב" של האדם.
אך המשכן, שנבנה מתוך אהבה טהורה, נשאר שמור לנצח. זהו מסר מעודד: הדברים שאנו עושים מתוך כוונה טהורה ואהבה אמיתית, אפילו אם הם נראים קטנים או ארעיים בהשוואה למעשים גדולים יותר, יש להם ערך נצחי בעיני ה'. הם אינם הולכים לאיבוד במרוצת ההיסטוריה.
כשייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו, יצטרף אליו המשכן הקדום – כתזכורת נצחית לכוחה של נדבת הלב הטהורה, שאפילו הקב"ה מתקשה להיפרד ממנה.
