פרשת יתרו פותחת בדיבר "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". דיבר זה מעורר שאלה יסודית המעסיקה את גדולי המחשבה היהודית לדורותיהם: האם ניתן לצוות על אמונה? וכיצד אפשר להפוך רגש פנימי למצווה מחייבת?
בשאלה זו נחלקו שני ענקי הרוח בתולדות ישראל. בעל "הלכות גדולות", מגאוני בבל הקדומים, סובר כי אין כאן מצווה כלל. לדעתו, המילים "אנכי ה' אלוקיך" הן רק הצגה עצמית של הקב"ה בפתח עשרת הדברות: "אני האלוקים שהוצאתי אתכם ממצרים – ועכשיו תקשיבו למה שיש לי לומר לכם".
שיטה זו נשענת על שתי טענות הגיוניות חזקות. ראשית, איך יתכן לצוות על אמונה? הרי עצם קיומו של ציווי הוא תוצאה מאמונה. שכן רק מי שמאמין יקבל את הציווי ומי שאינו מאמין יראה בציווי בדיחה גרועה. למה הדבר דומה: נתאר שראש ממשלה יחוקק חוק שמחייב את כולם לבחור בו. זה בלתי אפשרי, שכן כל סמכותו נובעת מהבחירה בו וכל עוד הוא לא נבחר אין בסמכותו לחוקק חוקים.
שנית, איך אפשר לצוות על אמונה? הרי האמונה היא אינטואיציה והרגשה פנימית ואו שהיא קיימת או שלא. למה הדבר דומה: נתאר מלך שיצווה את נתיניו לא להימשך לסיגריות, לא לאהוב אותן ולא לרצות לעשן. זאת דרישה בלתי אפשרית, כי הרצון והמשיכה הם אינסטינקטיביים. כל הדרישה יכולה להיות רק על המעשה בפועל: לעשן או לא לעשן.
יתרה מכך, האמונה היא קודמת לכל המצוות. אין צריך לצוות עליה וכל הציוויים נולדים אחרי שהיא כבר קיימת. האמונה נובעת בטבעיות מצד נפש האדם ואינה צריכה לציווי. מחקרים מראים שכמעט תשעים אחוז מאוכלוסיית העולם מאמינה שיש גורם קדום כלשהו לבריאה. זאת עובדה מדהימה: הנושא היחיד סביבו אפשר לאחד את האנושות כיום הוא אמונה בישות מופשטת שאיש לא ראה אותה מעולם.
אולם הרמב"ם חולק בתוקף על גישה זו. הוא מוצא במילות "אנכי ה' אלוקיך" את המצווה הראשונה והעיקרית בתרי"ג המצוות. הוא מוכיח זאת מגמרא מפורשת: הגמרא קובעת שקיבלנו תרי"ג מצוות ומביאה ראיה למספר הזה מכך שהמילה "תורה" היא בגימטריה "תרי"א", ועוד שתי מצוות שמענו מפי הקב"ה – 'אנכי' ו'לא יהיה לך' – וביחד תרי"ג.
אך מהי באמת כוונת הרמב"ם? מוכרחים לומר כי הרמב"ם אינו מכוון על עצם האמונה בקיומו של בורא. שכן אי אפשר לצוות על כך, כאמור, ואדרבה עצם הציווי מעיד כי האמונה כבר קיימת. היא זורמת בטבעיות בנפשו של האדם ורק אחרי שהיא קיימת, חל הציווי הספציפי "אנכי ה'".
התשובה טמונה במילה אחת שהרמב"ם משתמש בה שוב ושוב: "לדעת". בהלכות יסודי התורה הוא כותב: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לדעת שיש שם מצוי ראשון". המצווה אינה להאמין, אלא לדעת את האמונה.
אחד המופעים הראשונים של השורש "דעת" בתורה הוא בפסוק "והאדם ידע את חווה אשתו". מוסבר בחסידות כי הדעת היא כוח החיבור וההתמזגות. היא הכוח להפוך שתי נשמות לנשמה אחת, לבטל את הפער והפירוד ולהפוך שתי להבות ללהבה אחת ממוזגת.
זוהי אפוא המצווה הראשונה בתרי"ג: לדעת את האמונה. לקחת את הרעיונות הגדולים הנתפסים בשכל ולהפוך אותם לרגש שהוא האדם עצמו. המצווה אינה על עצם האמונה, אלא על העבודה להפוך את האמונה למציאות חיה ומוחשית בתוכנו.
כך מתיישבות כל הקושיות: אין מצווים על עצם האמונה, שהיא אכן קיימת מאליה, אלא על העבודה להפוך אותה לחלק בלתי נפרד מאישיותנו. זוהי עבודת חיים שלמה, שדורשת מאמץ מתמיד של לימוד, התבוננות וחיבור אישי. זהו תהליך שאפשר וצריך לצוות עליו, כי הוא תלוי בבחירה ובמאמץ שלנו.
זהו המסר העמוק של הדיבר הראשון בעשרת הדברות: האמונה אינה רק ידיעה שכלית או רגש מופשט, אלא צריכה להפוך לחלק מהותי מהווייתנו. זוהי המשימה הראשונה והיסודית ביותר של היהודי – להפוך את האמונה לדעת, את ההכרה השכלית להרגשה חיה ומוחשית.
