פרשת יתרו, המביאה את הדיבר הראשון "אנכי ה' אלוקיך", מציבה בפנינו אתגר מעשי: כיצד הופכים את האמונה מידיעה שכלית לחוויה רגשית? איך מגשרים על הפער בין המוח ללב? לאחר שהבנו את המורכבות של האתגר ואת עומק המצווה, נפנה אל הדרכים המעשיות ליישום.
הדרך המעשית מתחילה במנטרות פשוטות שחוזרים עליהן שוב ושוב עד שחודרות פנימה. המנטרה הראשונה שפותחת כל יום היא: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". בואו נפרק כל מילה ונחשוב כמה תפיסות יסוד אצורות במנטרה הזו:
ראשית, "מודה אני" – יש כאן הכרה שיש למי להודות. העולם אינו מקרי, יש מנהל לבירה זו. שנית, "מלך חי וקיים" – זו לא סתם אנרגיה קוסמית מופשטת, אלא ישות חיה ופעילה שמשגיחה על העולם. שלישית, "שהחזרת בי נשמתי" – כל בוקר מחדש הוא בוחר בי, מאמין בי, רוצה בקיומי. רביעית, "בחמלה רבה אמונתך" – הוא לא סתם מחזיר את נשמתי, אלא עושה זאת מתוך אמונה בי ובתפקיד המיוחד שלי.
סיפור מאיר עיניים בהקשר זה הוא על הרב נחום סטילרמן, שגדל בשכונת קראון הייטס. כשעמד לעזוב את הבית למכללה, שאל את אמו של הרבי מליובאוויטש איזו תפילה היא החביבה ביותר על הרבי. התשובה הייתה: "מודה אני". הרבי הסביר: "הקדוש ברוך הוא מעניק יום נוסף של חיים משום שהוא נותן בנו אמון שנהפוך אותו לבעל משמעות. עם פקיחת העיניים בבוקר אנו מזכירים לעצמנו את האחריות שלנו ואת הפוטנציאל הגדול של מעשינו".
השלב השני הוא הלימוד העיוני. לפני התפילה, יהודי לוקח ספר חסידות ולומד לעומק על הנוכחות האלוקית בבריאה, על המוחשיות במציאות הא-ל ועל קרבתו אלינו. אבל – וזה העיקר – אחרי הלימוד מגיע שלב החיבור האישי. כשמניח טלית ותפילין, הוא עוצר רגע לחשוב: איפה מה שלמדתי היום מוצא אותי בחיים שלי? איך זה קשור אליי?
השלב השלישי והמכריע הוא יישום עקרון "המחשבה השנייה". רבינו הזקן כותב בתניא כי אדם אינו שולט במחשבה הראשונה שעולה מהלב לראש, אבל הוא כן שולט במחשבה השנייה. יש לו בחירה מלאה להחליט האם להמשיך להרהר באותה תשוקה שעלתה בלב או לעצור אותה מיד.
למה הדבר דומה? זה כמו אדם שגולש באינטרנט וקופצות מול עיניו פרסומות שונות. הוא אינו יכול לבלום את התפרצות הפרסום, אבל הוא כן יכול להחליט להקליק על האיקס ולסגור אותו. הציווי "אנכי ה' אלוקיך" מלמד אותנו להיות הגיוניים ולהבין שהספקות והפחדים ימשיכו לפרוץ אל התודעה, אך הדרישה מאדם הגיוני היא לשלוט בתודעה שלו ולהחליפה במחשבה חיובית.
הרבי מליובאוויטש נתן פעם עצה מעשית בנושא, במברק לבחור שהתלבט בשידוך: "יעשה מעשים למשיכת הלב". כשתורגם המברק לאנגלית, נכתב בטעות "מעשים" במקום "מתאים", אבל התברר שהטעות הייתה לטובה – כי הבחור עשה מעשים שהתאימו למשיכת הלב, וכך השידוך הצליח.
זהו המפתח: לא להמתין שהלב ירגיש, אלא לעשות מעשים שיעוררו את הרגש. ללמוד על אמונה, להתבונן בה, לחשוב עליה, ובעיקר – לחיות אותה במעשים יומיומיים. כך, לאט לאט, הופכת האמונה מידיעה שכלית להרגשה חיה ומוחשית.
ואחרי שעושים זאת חיים שלמים, האמונה נעשית יותר מוחשית מהאשליות שמוכר לנו העולם הזה. היא הופכת לחלק בלתי נפרד מאישיותנו, למציאות חיה ונושמת שמנחה את כל צעדינו. זוהי משמעותה האמיתית של מצוות האמונה – לא רק לדעת שיש בורא לעולם, אלא לחיות את הידיעה הזו בכל רגע ורגע מחיינו.
