"הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" – כך מספרת הגמרא במסכת בבא בתרא (י,ב). יוסף בן רבי יהושע בן לוי, שחווה "מוות קליני", סיפר לאביו לאחר שהתעורר כי בעולם האמת אמרו ששום אדם אינו יכול לעמוד במחיצתם של אלו שנהרגו על קידוש השם.

הירארכיה זו מעלה תהייה עמוקה: כיצד ייתכן שמעלת הנהרגים על קידוש השם גבוהה יותר ממעלת אלו שחיים חיים ארוכים של קידוש השם במעשים ובתורה? האם אין ביהדות ערך עליון לחיים, כמו שכתוב "וחי בהם" – שיחיה בהם ולא שימות בהם?

*

היהדות היא דת המקדשת את החיים. הפסוק "וחי בהם – ולא שימות בהם" מלמד שפיקוח נפש דוחה כמעט את כל המצוות. חז"ל אף קבעו ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ובכל זאת, הנהרגים על קידוש השם זוכים למעמד הנשגב ביותר.

תמיהה זו מתעצמת עוד יותר כשמתבוננים בכמה מקורות:

1. המגיד מישרים – הבית יוסף (רבי יוסף קארו), מחבר השולחן ערוך ומגדולי הפוסקים בכל הדורות, כתב ספר "מגיד מישרים" המתעד התגלויות שזכה להן ממגיד משמים. שם הוא מזכיר בערגה את הערצתו לחייו ולמותו של "שלמה בחירי", רבי שלמה מולכו, שנולד למשפחת אנוסים בפורטוגל, חזר ליהדות, ולבסוף נהרג על קידוש השם. המגיד אמר לבית יוסף שלא יזכה למעלה זו, למרות גדולתו העצומה בתורה ובהלכה.

2. אברהם אבינו מול רבי עקיבא – המפרשים דנים בשאלה מי זכה לקיים קידוש ה' בשלמות – האם אברהם אבינו שקפץ לכבשן האש של נמרוד וניצל בנס, או רבי עקיבא שנהרג בייסורים נוראים בידי הרומאים?

מצד אחד, "תורת כהנים" (ספרא) על פרשת אמור אומר: "כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס – אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס – עושים לו נס." משתמע מכאן שהנס הוא המטרה, שהרי הוא מפרסם את שם ה' ברבים.

מצד שני, הזוהר כותב שחנניה, מישאל ועזריה חטאו בכך שאמרו לנבוכדנצר שאלוקינו יכול להצילנו. גם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה לא מזכיר אפשרות של נס, ומשמע שקידוש השם הוא בעצם המוות ואין לכך תחליף.

*

הרבי מליובאוויטש מבאר נקודה יסודית במצוות קידוש השם (ליקוטי שיחות כז/171): "שלימות הקיום של מצוות קידוש השם מתבטאת בכך, שהמוסר עצמו נשרף על קידוש השם… היות שבכך בא לידי גילוי במוחש תוקף אמונתו ואהבתו לה' (אבל כשהוא ניצול בנס, הקיום אינו במוחש ובמילא בשלמות)".

רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש, כותב בספרו "מאור החמה": "אדרבה יתקדש שם שמים בראות כל האומות את עם ישראל מחזיקים באלוקיהם ונשרפים על קדושת שמו."

ההסבר העמוק הוא: הערך של דבר נקבע לפי המחיר שמשלמים עבורו. כאשר אדם מוסר את חייו – הנכס היקר ביותר שיש לו – הוא מעיד בכך שעצם עצמיותו היא אלוקות. הוא מרים את הקב"ה מעל ומעבר לכל הנכסים בעולם ומכריז: אין דבר אמיתי ומהותי יותר.

בניגוד למי שמקדש את השם בחייו, שם יש תמיד מקום לחשוב שהוא עושה זאת מתוך שיקולים אחרים (אולי יראת העונש, אולי הרגל, אולי לחץ חברתי), מי שמקדש את השם במותו מפגין ללא כל ספק שהאמת האלוקית היא המציאות היחידה שחשובה לו.

*

התבוננות זו מאירה פרשיות רבות בתנ"ך:

עקדת יצחק

מדרשים רבים מספרים שיצחק אבינו לא רק "כמעט" נעקד, אלא שנשמתו פרחה ממנו לזמן מסוים. המקובלים אף אומרים שנשמת יצחק שהתה בטהרה שלוש שנים בגן עדן, עד שהובאה רבקה לשדה.

אברהם ידע שמסירות נפש בכוח היא לא מסירות נפש בפועל. לא דומה אדם שעומד על סף מסירות נפש לאדם שמקריב עצמו בפועל. ההלם, ההשראה והתרוממות הרוח שמקריב עצמו בפועל פועל בעולם, מותירה חותם עמוק ובלתי ניתן למחיקה.

לכן גם כשהקב"ה הראה לו את האיל, אברהם עדיין ביקש: "יהי רצון כאילו בני עקוד, כאילו בני שחוט, כאילו דמו של בני שפוך, כאילו דמו של בני עלה על המזבח." הוא ידע שערכו של קרבן אמיתי גדול לאין ערוך מקרבן סימבולי.

חנה ושבעת בניה

הגמרא מספרת (גיטין נז) כי לאחר האירוע הנורא בו הומתו שבעת בניה של חנה על קידוש השם בימי אנטיוכוס הרשע, היא עלתה לראש הגג וצעקה: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות".

זאת לא הייתה תחרות "מי הקריב יותר", אלא כשהכול נלקח ממנה ועצם הווייתה כאימא נמסרה לקב"ה, היא רואה מול עיניה את הדמות שעיצבה את חינוכה – אברהם שעקד את בנו. בזכותו היא ידעה מה הכי חשוב בחיים, ובזכות מסירות הנפש שלו היה בכוחה להקריב את כל שבעת בניה.

יוסף וסכנת הליכתו לאחיו

המדרש מספר שכאשר יעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו, המלאך הזהיר את יוסף: "שמעתי אומרים נלכה דתינה", שהיו מבקשים נכלי דתות להמית אותו. למרות זאת, יוסף הלך. למה סיכן את חייו?

הרבי מבאר שיוסף ידע שהאחים אינם מכבדים את אביהם. עצם השנאה ליוסף הייתה התרסה נגד יעקב עצמו. יוסף ידע שהדרך החזקה ביותר לשנות תודעה היא לשלם מחיר חסר פשרות, ולכן המשיך והלך אליהם בשליחות אביו, כדי להפגין את כבוד אביו וחובת הציות אליו גם במחיר סכנה גמורה.

*

חז"ל אומרים במדרש תנחומא (תצוה ה): "'הנך יפה רעיתי עיניך יונים' – כל העופות כשהן נשחטין הן מפרכסין, אבל היונה הזו פושטת צווארה. כך אין אומה בעולם נהרגת על קדושת שמו ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל, שנאמר: 'כי עליך הורגנו כל היום'".

מסירות הנפש היא טבע בלתי נפרד מהיהודי. ביוגרפיות של קדושי השואה מגלות שגם יהודים שלא היו שומרי מצוות בחייהם, לעתים קרובות בחרו למות כיהודים ולא להציל את חייהם בהתכחשות ליהדותם. זה ביטוי לניצוץ האלוקי הבלתי ניתן לכיבוי, לנשמה היהודית שיודעת במעמקיה שהאלוקות היא המציאות היחידה.

*

עם כל המעלה העצומה של מקדשי השם במותם, יש מעלה ייחודית למקדשי השם בחייהם. המסירות מדי יום ביומו, לאורך שנים ארוכות, דורשת כוחות נפש עצומים

הגמרא אומרת לגבי חנניה, מישאל ועזריה: אילו היו מעמידים אותם בייסורים ממושכים ולא זורקים אותם לאש, לא היו עומדים בייסורים. מכאן שעמידה ממושכת על קידוש השם היא קשה מרגע גדול של התעוררות וקפיצה לאש.

כך גם בדוגמה של רחל אמנו, שוויתרה לאחותה לאה על הסימנים. דוד המלך אמר ליהונתן: "גדולה אהבתך לי מאהבת נשים" – כלומר, ויתורו של יהונתן לטובת דוד היה גדול מהויתור של רחל לטובת לאה. שכן יהונתן ויתר לדוד, שהיה אדם זר ולא אחיו, על המלוכה, ויצטרך לחיות יום-יום על קידוש השם, לראות דוד חובש הכתר ולא הוא עצמו.

כך גם מדרש איכה מספר שכאשר גולי ירושלים יוצאים בשלשלאות ברזל מהעיר לכיוון בבל, עומדים האבות ומבקשים רחמים בזכות העקדה, אבל הקב"ה דוחה אותם. רק כשרחל מזכירה את ויתורה לאחותה, אומר הקב"ה את ההבטחה המופלאה: "מנעי קולך מבכי ושבו בנים לגבולם".

כי העקדה היא התעוררות מסירות של רגע, אבל רחל תצטרך לחיות יום-יום על קידוש השם. לראות בכל ערב את יעקב חוזר מהשדה, יעקב שלה שעבד בשבילה 14 שנים, ולאה יוצאת לקראתו והוא בוחר ללכת לאוהל אחותה.

*

אולי ניתן לומר שקידוש השם בחיים וקידוש השם במוות משלימים זה את זה ויוצרים יחד את המבנה השלם של עבודת ה'.

מקדשי השם במותם מרימים את הרף הערכי ומזכירים לנו את האמת המוחלטת של האלוקות. הם מציבים אידיאל גבוה ובלתי מתפשר, שמעניק טעם ופשר לכל המצוות והערכים היהודיים.

מקדשי השם בחייהם, לעומת זאת, מורידים את האידיאלים הנשגבים הללו אל חיי היומיום. הם מתרגמים את המסר הגדול והכולל לפרטים המעשיים של החיים. זוהי עבודה מתמשכת, סיזיפית לפעמים, אבל היא זו שבונה בפועל את העולם היהודי.

סיכום

הימים הקשים שעוברים עלינו כעת מעמידים את מצוות קידוש השם במרכז התודעה הישראלית. כשאנו זוכרים את הנופלים על קידוש השם, איננו רק מתאבלים עליהם אלא גם שואבים מהם כוח וראיית עולם.

כל תפילה שאנו מתפללים, כל מצווה שאנו מקיימים, כל מעשה טוב שאנו עושים, הם המשך לקידוש השם שלהם. הם העניקו לנו תזכורת נצחית לחשיבות העליונה של ערכינו היהודיים.