פרשת ויקרא עוסקת בקורבנות – מן הבהמה, מן הבקר או מן הצאן. לפי הפשט, מדובר במעשה פיזי של הקרבת בהמות על מזבח במקדש. אך כשמעמיקים, מגלים כי מאחורי המעשה החיצוני טמונה אמת פנימית עמוקה: הבהמה שמקריבים על המזבח היא סמל לבהמיות שבאדם עצמו.
הגמרא במסכת חגיגה (טז,א) מתארת את הדואליות של האדם: "ששה דברים בבני אדם – שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבהמה". צד אחד בנו דומה למלאכים: יש לנו דעת, אנו הולכים בקומה זקופה ומדברים בלשון מורכבת. הצד השני דומה לבהמות: אנו אוכלים ושותים, מתרבים ומתפנים כמו בעלי חיים.
למעשה, האדם הוא בסך הכול בהמה משוכללת עם שכל. לא סתם נערכים ניסויים רפואיים על בעלי חיים והתוצאות מלמדות על האדם. האדם הוא יצור חי, חלק ממנו שייך לעולם החי ויש בו יתרונות נוספים של אדם.
בבהמה עצמה אין שום דבר רע, היא יצור אלוקי מופלא, אבל הבהמה עסוקה בקיום והתרבות. היא קיימת לשם עצם הקיום וההמשכיות. נשים לב לשלושה פרטים שהביאה הגמרא אודות הבהמה: אוכלת ושותה, פרה ורבה ומוציאה רעי. כלומר, הבהמה עסוקה בהתקיימות. הבהמה גם צועדת על ארבע ומביטה למטה, אבל מעולם לא הרימה את ראשה לשמים. היא לא יודעת שיש משהו מעבר לה.
האדם הוא קודם כל בהמה, הוא עסוק בעצמו ובהתפשטותו. אבל האדם הוא גם מלאך. יש בנו קומה נוספת: היכולת להידמות למלאכי השרת. הגמרא מציינת שאנו היצורים היחידים בטבע שצועדים זקופים ויש בנו דעת. שני היתרונות המהפכניים הללו מאפשרים לנו לחיות לשם משהו, לשם מטרה. להפוך את האכילה והשתייה והפריה ורבייה למכשיר לשם שמים, כדי להנכיח את מציאות ה' בעולם.
האתגר העצום הוא ששני הכוחות הללו סותרים במהותם. יצר הקיום וההתרבות הבהמי מחפש את עצמו, הוא רוצה להיות נוכח, דומיננטי, נהנה ומתענג. אפשר לחיות את כל החיים בלי להרים את העיניים לשמים וליהנות מעצם הקיום. ואילו היצר המלאכי שואף להיפך: לשרת, להתעלות ולהתמסר למעלה. ואלו הם חיינו: מאבק בין בהמה לאדם, בין בהמה למלאך.
וכאן מצוות הקורבנות מעבירה מסר כביר: מרגישים רחוק? רוצים להתקרב? צריכים להקריב! חייבים להמעיט את נוכחות היצר האנוכי בחיינו. בסופו של דבר השאלה היא, מה עיקר ה"אני" שלנו? מה הנושא העיקרי שמעסיק אותנו? ואי אפשר למלא גם את עצמנו וגם לפנות למעלה. או שאנו מפתחים רגישות לחומריות או לאלוקות.
בתורת החסידות מתוארים שני סוגים עיקריים של "בהמיות" באדם. רבנו הזקן, בעל התניא, מרחיב בלקוטי תורה: "יש מי שהוא בחינת בקר, כמו שור נגח, והיינו שהוא כעסן ורתחן בטבעו, ויש מי שאינו רתחן בטבעו וחלק הרע שבו הוא היותו בעל תאווה, והוא שנפשו הבהמית היא מבחינת צאן שאינם נגחנים, אדרבה קולם ברחמנות, אלא שהם בעלי תאוות. הנה כל אלה צריך לאכפיא (לכפות מידתו להמעיט הכעס והתאווה)… כל אחד לפי מה דידע בנפשי' מהותו וטבעו, כך יראה לאכפיא מדה זו."
הבעש"ט, מייסד תנועת החסידות, המחיש זאת בסיפור: הוא הורה פעם לתלמידיו להניח ידיהם איש על רעהו ולעצום את העיניים. לפתע ראו מחזה מוזר: שור לבוש בבגדי חסיד, עטור שטריימל על ראשו וקפוטה של שבת על גופו. הבעש"ט הסביר כי זוהי תמונת המחשה של חסיד, שבליל שבת אכל את הבשר בתאווה כזו, עד שלא היה זה אדם שאכל שור, אלא שור לבוש בבגדי אדם. היסוד הבהמי בו התגבר כל כך, עד שהפך להיות מרכז העניין שלו.
המסר זה גם מסביר מדוע התורה פותחת בקורבנות נדבה ולא בקורבנות חובה. דווקא בקורבנות נדבה באה לידי ביטוי תכלית הקורבנות – ההתקרבות מיוזמת האדם. כשאדם בא מיוזמתו ומבקש להתקרב, אומרים לו: "מן הבהמה". תקריב מעצמך ותתקרב. אבל קורבנות חובה שבאים רק כתוצאה מחטא, ברור שהם יוצרים פחות את הדבקות המוחלטת בין האדם ובוראו.
האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, הרבי הריי"צ, מבאר: "הרי התורה היא לימוד בהיר כיצד ללכת בדרכים היפות – גם בחיי הרוח וגם בחיי המשפחה והחברה – וכיצד בא יהודי לעבור עבירה? אלא הצעד הראשון הוא דרך הדברים המותרים. היצר מפתה את האדם לוותר בכל דבר מותר, במאכל, במשתה ובכל דברי תענוג, עד שהאדם הופך להיות מופרע ומתדרדר ח"ו לחיים גופניים-בהמיים. 'המלאך המוות' של הנברא היפה ביותר – האדם – הוא הוויתור לעצמו בכל מה שמותר. חיפוש התענוג בגשמיות ובחיים גופניים."
המילה "עצב" מופיעה כמה פעמים בספר בראשית, ובכולן באותו הקשר: כאשר מדובר על הקטנה עצמית, על המעטת הנוכחות והדומיננטיות שלנו. למשל, "בעצב תלדי בנים" הוא לא רק צער הלידה (כי אז היה צריך להיות כתוב "בצער"), אלא ההתמעטות העצמית שאחרי הלידה, השעבוד למציאותו של הילד. כך "ויתעצבו אל ליבם" כשהם שבים מהשדה ושומעים על מה שנעשה לדינה אחותם, שכן הם מרגישים את הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ואת איבוד הביטחון. וכך וקל וחומר בעניין "ואתם אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה", שכן אחי יוסף מבינים שהם יד דין ויש דיין והם הולכים לשלם על הטעות הנוראה שעשו.
זו סיבה שהמילה "קרבן" מתפרשת בשפת העם, כמו אומללות ומסכנות, הרכנת ראש בפני הגורל. ואולם זאת המהפכה שיוצרת התורה: "קרבן" הוא לא ויתור מתוך יאוש, אלא להיפך: ויתור לשם התקרבות, כדי ליצור משהו יותר גדול ממה שאנחנו עצמנו.
בעוד שהאדם עושה אתכפיא (מונח חסידי שמשמעותו שליטה עצמית וריסון היצר) ומוותר על אנוכיות והנאה גשמית, הוא פותח עצמו להגשמת תכלית הבריאה: לעשות דירה לקב"ה בתחתונים.
וכך גם בין אדם לחברו ובין איש לאשתו: הקרבה עשויה להישמע כמו התכנסות פנימה, אבל אין שקר גדול מזה. ויתור אינו התכנסות פנימה, אלא הושטת יד למציאותו של הזולת. ויתור הוא התחלה של חיבור והקרבה היא הדרך למזג שני לבבות נפרדים.
זהו המסר העמוק של קורבנות ויקרא: בכולנו מתחוללת מלחמה בין הבהמה והמלאך, בין האדם והבהמה. הבהמה רוצה להיות במרכז, המלאך מבקש להתמסר. כדי להתקרב לאלוקים, וכדי להתקרב זה לזה, עלינו להקריב – לא מתוך ויתור של חולשה, אלא מתוך הבנה שדווקא ההקרבה היא שמאפשרת לנו להתעלות ולממש את האנושיות האמיתית שלנו.
