התיאור של בלעם אודות חיי העם במדבר, לא נותר רק כתיאור היסטורי אודות הזמן ההוא, אלא הגמרא לומדת ממנו הלכות חשובות אודות מידת הצניעות הנדרשת בין יהודים עד היום הזה.
המשנה בבא בתרא קובעת: "לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפים".
בעבר, אנשים היו עושים בחצר שימושים אישיים וצנועים, כמו יציאה לעשיית צרכים וכו', וכאן קובעת המשנה כי אסור לאדם לפתוח חלון לכיוון החצר לשם קבלת אוויר או תאורת יום מהשמש. וזאת אפילו שהוא שותף בחצר ויכול להיכנס ולטייל בה מתי שירצה.
כמובן, יש בכך חידוש עצום: לא רק שאסור לו להביט אל חברו בפועל, אלא אסור לו שתהיה אפילו אפשרות שהוא יביט לשם.
יתירה מכך – והוא העיקר: לא הנפגע הוא זה שצריך להסתתר מפני הפוגע, אלא המציץ הוא זה שצריך למנוע מעצמו את האפשרות הפוטנציאלית להציץ לשכנו.
ואף שהוא עומד בתוך ביתו הפרטי ומציץ משם, עליו למנוע מעצמו את האפשרות להציץ על חברו.
זה עיקרון מהפכני שחורג מההיגיון הרגיל שלנו. בדרך כלל אנחנו חושבים: אם אתה לא רוצה שיראו אותך – תסגור את הדלת, תוריד תריס, תבנה גדר. התגונן! אבל התורה אומרת משהו הפוך: המציץ הוא זה שצריך למנוע את עצמו מלהציץ.
למה זה כל כך מהפכני? כי זה הופך את כל הלוגיקה. במקום לומר "מי שלא רוצה שיראו אותו שיתגונן", התורה אומרת "מי שעלול לראות – שיתגונן מלראות".
אחר כך מוסיפה המשנה דין נוסף: "לא יפתח אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון".
כלומר: אסור לקבוע דלת כניסה לבית מול דלת הכניסה של השכן לביתו. וכן אסור לפתוח חלון בדיוק מול חלון הבית של השכן. כיון שהדלת או החלון יכולים לאפשר הצצה ישירה לתוך ביתו.
כאן מתגלה הבדל חשוב: לגבי חצר, השותפים יכולים למחול זה לזה ולהתיר פתיחת חלונות. אבל לגבי בית פרטי – הם אינם רשאים למחול על כך ואסור להם לעולם להביא עצמם לידי מצב שבו יוכלו להביט זה לתוך ביתו של זה.
מדוע החילוק הזה? מדוע יכולים למחול על חצר אבל לא על בית?
הגמרא מייסדת את איסור ההצצה על דין "היזק ראיה": "היזק ראיה — היזק הוא".
כלומר, בעוד שבני אדם מזלזלים בכוח הראיה ואומרים בסך הכול הצצתי ומה עשיתי בסך הכול? חז"ל ראו בכוח הראייה פוטנציאל לנזק ממשי.
יתירה מכך: הפוגע אינו יכול לטעון אני עומד בתוך ביתי הפרטי ומה רוצים ממני! וזאת מהטעם הבא: הרמב"ם אומר: "למה זה דומה? למי שעמד ברשותו ויורה חצים לחצר חברו ואמר ברשותי אני עושה — שמונעים אותו".
כלומר, הבטה לחצר חבירו דומה ליריית חיצים ישירה לתוך ביתו, אשר במקרה הזה ברור שהפוגע הוא זה שצריך למנוע עצמו מכך ולא הנפגע.
מדוע ראייה חמורה כמו יריית חיצים? הרמב"ן מניח את הדגש על הנזק הכספי שיכול להיגרם מצד ראייה: "היזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה, אי משום לישנא בישא, אי משום צניעותא".
הרמב"ן מוצא שלושה מיני נזק ממוני הנגרמים דרך ראיה לחצר חבירו: א. עין הרע. זהו נזק הנגרם בצורה מיסטית כתוצאה מכך שאדם מביט על מעשי חברו ומקנא בהם — והדבר עשוי לגרום נזק לזה שמקנאים בו. ב. לשון הרע. שכן כתוצאה מההצצה לחיי חברו, הוא יבוא לדבר עליו דיבורי רכילות כיצד הוא נוהג בביתו. ג. צניעות. כלומר, ההצצה לרשות חברו מונעת ממנו לבצע שם עניינים צנועים ובכך פוגעת במידה ממשית בערך הנכס שלו ובאפשרות שלו לממש את הבעלות שלו על ביתו.
אבל זה עדיין לא מסביר למה אי אפשר למחול על צניעות הבית. הרי אם כל הנזק הוא ממוני, למה אי אפשר למחול?
היד רמ"ה מביא את התשובה: "מהיכן יודעים שאסור לפתוח חלון כנגד חלון ודלת מול דלת? דאמר קרא וישא בלעם את עיניו… ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה ואמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה. מכך למדנו שהדבר אסור משום צניעות הנשים בביתם ולא תועיל מחילה".
לדברי היד רמ"ה, השראת השכינה בישראל תלויה בהיותם שומרים על צניעות הזולת, ועל כן אין לישראל רשות לפרוק גדר הצניעות.
הרשב"א כותב במלים חריפות: "אם נהגו שלא להקפיד על היזק ראיה של הבתים והחצרות, מנהג בטעות הוא ואינו מנהג, שאין מחולה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי לתת את שלו או להזיק נכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל וגורם להסתלקות שכינה מישראל".
אם כן, מעבר לנזק הממון שיש בהצצה לחיי חברו, יש כאן פגם של איסור: פריצת הצניעות בין אנשים ונשים ופתיחת פתח לחיי הפקר וחשיפה — ועל זה הם אינם יכולים למחול.
מה באמת הבעיה בכך? הרי סוף סוף מדובר בסך הכול על ראיה ולא על מעשה?
התשובה היא שההצצה היא לא רק עניין של הנפגע – היא גם עניין של המציץ עצמו. כשאדם מביט למקומות שהוא לא צריך להביט אליהם, הוא פוגע בעצמו לא פחות מאשר בזולת.
העיקרון שעולה מכאן הוא מהפכני: האחריות לשמירה על הצניעות מוטלת בראש ובראשונה על מי שעלול לפגוע בה, לא על מי שעלול להינזק ממנה. זה הופך את כל ההיגיון הרגיל. במקום לומר "תשמור על עצמך", התורה אומרת "תשמור על האחר".
