הטלוויזיה מקרינה תכניות "ריאליטי", שבהן נכנסת קבוצת אנשים אל בית סגור והמצלמה עוקבת אחריהם 24 שעות, ביום ובלילה, בכל מעשיהם ממש, ובכלל זה, גם דברים אישיים וצנועים. והשאלה היא, האם מותר על פי ההלכה לצפות בהם או לא?
כאן בוודאי לא קיים הטיעון של חדירה לפרטיות, שהרי הם הזמינו את המצלמה והעמידו אותה מולם, ואדרבה, הם מעוניינים שכמה שיותר אנשים יצפו בהם וידברו עליהם. ולכן עולה השאלה, האם אפשר לצפות בהם בלב שקט?
השאלה הזו מעלה דילמה מודרנית מרתקת על טבע הפרטיות והצניעות. מחד גיסא, נראה שאין כאן בעיה של פגיעה בפרטיות – הרי הם בחרו בכך מרצונם החופשי. מאידך גיסא, משהו בנפש היהודית מתקומם נגד הרעיון של הצצה לחיים האינטימיים של אנשים, גם אם הם מזמינים לכך.
אנו רוצים לחקור לעומק את התפיסה היהודית על "צניעות" והצורך לשמור על הפרטיות של אנשים אחרים. הדבר מתאים במיוחד השבוע, בעקבות התגלית המדהימה של "בלעם בן בעור", אשר ראה שאצל יהודים לא מציצים.
כשבלעם ראה את מחנה ישראל, הוא התפעל: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". מה ראה? "ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה. אמר: ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה".
אבל השאלה המודרנית היא: מה אם האנשים עצמם פותחים את הדלתות שלהם לכולם? מה אם הם מזמינים את כל העולם להביט פנימה? האם אז מותר לנו לקבל את ההזמנה?
התמיהה הזו לא חדשה. כבר בזמן התלמוד התעוררו שאלות דומות. המשנה אוסרת לפתוח חלון לחצר השותפים, אבל מה אם השותפים מסכימים לכך? מה אם הם אפילו מזמינים לכך?
הגמרא עונה על זה בצורה מפתיעה: לגבי חצר, אפשר למחול. אבל לגבי בית פרטי – אי אפשר למחול לעולם. למה? כי "אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל וגורם להסתלקות שכינה מישראל".
זה מעלה עיקרון עמוק: יש דברים שלא שייכים לנו לבד. הצניעות שלנו לא שייכת רק לנו – היא שייכת לכלל ישראל. כשאנחנו פוגעים בצניעות שלנו, אנחנו לא פוגעים רק בעצמנו – אנחנו פוגעים בכלל ישראל.
בעולם המודרני, הרעיון הזה נשמע זר. אנחנו רגילים לחשוב על החופש האישי כעל זכות מוחלטת. "זה הגוף שלי, זה הבית שלי, זה החיים שלי – אני יכול לעשות מה שאני רוצה".
אבל היהדות אומרת משהו אחר. היא אומרת שיש דברים שגדולים מהפרט. יש ערכים שחשובים יותר מהחופש האישי. ואחד הערכים האלו הוא הצניעות של כלל ישראל.
למה זה כל כך חשוב? כי הצניעות היא לא רק עניין של נימוסים או מוסר. הצניעות היא תנאי להשראת שכינה. כשאנחנו שומרים על הצניעות, אנחנו יוצרים מרחב שבו השכינה יכולה לשרות. כשאנחנו הורסים את הצניעות, אנחנו גורמים לשכינה להסתלק.
זה מסביר למה בלעם התפעל כל כך מהמראה של מחנה ישראל. הוא ראה לא רק אנשים שמכבדים זה את זה, אלא עם שמבין שיש משהו גדול מהפרט. עם שמוכן לוותר על חלק מהחופש האישי שלו כדי לשמור על הקדושה הכללית.
בתוכניות הריאליטי, אנשים מוכרים את הפרטיות שלהם תמורת כסף וכבוד. הם חושבים שזה עניין שלהם בלבד. אבל מנקודת מבט יהודית, זה לא רק עניין שלהם. כל אדם שצופה בתוכניות האלו נחשף לדברים שהוא לא אמור לראות, ובכך הוא עצמו מתרחק מהקדושה.
זה לא אומר שאנחנו צריכים לאסור על כל דבר. זה אומר שאנחנו צריכים להבין שיש מחיר לחופש המוחלט. יש דברים שכדאי לשמור עליהם, גם אם החוק מתיר ואף אם אנשים מזמינים.
הרשב"א כותב במלים חריפות: "אם נהגו שלא להקפיד על היזק ראיה של הבתים והחצרות, מנהג בטעות הוא ואינו מנהג, שאין מחולה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי לתת את שלו או להזיק נכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל וגורם להסתלקות שכינה מישראל".
במילים אחרות: יש דברים שלא שייכים לנו לבד. הצניעות של עם ישראל היא נכס לאומי, ואף אחד מאתנו לא רשאי לפגוע בו.
בדורנו, כשהכל זמין ופתוח, כשהפרטיות הופכת למושג מיושן, חשוב לזכור את המסר של אהלי יעקב. לא הכל צריך להיות גלוי, לא הכל צריך להיות זמין. יש דברים שיפים יותר כשהם נשמרים, יש קדושה שמתקיימת רק כשהיא מוגנת.
