פרשת יתרו, המביאה את עשרת הדברות, מעוררת שאלה יסודית שמטרידה יהודים מאז ומתמיד: למה "הרבה להם תורה ומצוות"? מדוע קיבלנו כל כך הרבה תביעות ודרישות, המשנות את כל אורח החיים?
עוד לפני מתן תורה היו לעם ישראל עשר מצוות בלבד: שבע מצוות בני נח ועוד שלוש מצוות שניתנו לאבות – מילה, מעשר וגיד הנשה. אולם במתן תורה, הדרישות התנפחו ביותר מ-6000 אחוז, והעשר הפכו להיות תרי"ג (613). מה המטרה בריבוי עצום זה של מצוות?
מי שהקשה זאת בכישרון דמגוגי נדיר היה קורח. המדרש מספר כי דרכו להסית את העם נגד משה הייתה באמצעות סאטירה על הטענה הזו. הוא סיפר על אלמנה מסכנה שהייתה בשכונתו: כשבאה לחרוש, אמר לה משה "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו". כשבאה לזרוע, אמר "שדך לא תזרע כלאים". כשקצרה, נדרשה להשאיר לקט שכחה ופאה. כשהכניסה לגורן, נדרשה לתת תרומות ומעשרות.
בייאושה, מכרה האלמנה את השדה וקנתה שתי כבשות ללבוש מגזותיהן. אך גם אז לא הניחו לה: כשילדו הכבשות, דרש אהרן את הבכורות. כשהגיע זמן הגז, דרש את ראשית הגז. לבסוף שחטה את הכבשים, ואז דרש את הזרוע, הלחיים והקיבה. קורח מסיים: "הניחה בוכה היא ושתי בנותיה".
אך התשובה לטענת קורח מגיעה ממשנתו של רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". משנה זו זכתה למעמד מיוחד – היא נאמרת בסוף כל פרק בלימוד משניות, לפני אמירת הקדיש. אך מה פירוש הדברים? כיצד ריבוי המצוות מזכה את ישראל? הרי לכאורה ככל שהדרישות רבות יותר, כך גדל הסיכוי להיכשל!
שלושה הסברים מעמיקים ניתנו לכך:
ההסבר הראשון, מפי האלשיך, הוא שריבוי המצוות נועד כדי שכל אדם ימצא מצווה שהוא מתחבר אליה. בני האדם נחלקים לשלוש קבוצות: אנשי שכל, אנשי מעשה רוחניים ואנשי מעשה חברתיים. אילו היו רק מצוות מסוג אחד, חלק מהאנשים לא היו מוצאים את דרכם בעבודת ה'. לכן הרבה הקב"ה מצוות מכל הסוגים.
משל לכך סיפר האדמו"ר מקוצק: חסיד התלונן בפניו שבעבר היה אברך שלמד תורה בהתמדה, אך כעת נאלץ לנהל עסק שהשאיר לו חמיו. ענה לו הקוצקער: "זה מה שאמר רבי חנניה – רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצוות. קודם השליחות שלך הייתה ללמוד תורה, ועכשיו תזכה לקיים הרבה מצוות אחרות: צדקה, גמ"ח, איסור ריבית וכו'".
ההסבר השני, מפי הרמב"ם, עמוק יותר. הרמב"ם קובע כי "מעיקרי האמונה" שכאשר אדם מקיים מצווה אחת כראוי, בלי שום כוונה צדדית אלא רק מאהבת ה', הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. הבעיה היא שקשה מאוד לקיים מצווה בשלמות כזו, ללא שום פניות. לכן ניתנו תרי"ג מצוות, כדי שמתוכן בוודאי יצליח האדם לקיים לפחות מצווה אחת בשלמות.
הרמב"ם מוכיח זאת מסיפור על רבי חנינא בן תרדיון, שמסר נפשו להקהיל קהילות בזמן גזירות הרומאים. כששאל האם יזכה לעולם הבא, ביקשו רבי יוסי בן קיסמא שיספר על מעשה טוב שעשה. הוא סיפר שפעם התחלפו לו מעות של צדקה במעות פרטיות, והוא נתן הכל לצדקה. דווקא מעשה זה, ולא מסירות הנפש שלו, הוא שזיכה אותו בעולם הבא – כי היה נקי לחלוטין מכל פניות.
ההסבר השלישי והעמוק ביותר הוא של הרבי מליובאוויטש: "לזכות" הוא מלשון "זיכוך". רצה הקב"ה להפוך את החיים למבנה שלם של התקדשות והתעלות. תרי"ג המצוות הן תכנית רבת ממדים להפיכת החיים כולם לרצף של התעלות ואיחוד בין מעלה ומטה. כל מצווה מזככת חלק אחר בנפש ובגוף, וביחד הן יוצרות מערכת שלמה של קדושה.
לפי זה מובן מדוע כל מצווה חיונית. המטרה אינה רק להגיע לעולם הבא או למצוא את המצווה המתאימה לנו, אלא לזכך את כל ההוויה האנושית על כל חלקיה. כל מצווה פועלת על איבר אחר, על זמן אחר, על מקום אחר בחיינו, וביחד הן הופכות את החיים כולם לדירה לה'.
זוהי התשובה העמוקה לטענת קורח: המצוות אינן עול או נטל, אלא הזדמנות. הן מאפשרות לנו להפוך כל פרט בחיינו – מחרישת השדה ועד גידול הצאן – למעשה של קדושה. זוהי זכות ולא חובה, הזדמנות להתעלות ולא מעמסה.
