דבר מוזר קרה למשה רבנו. האיש שגבר על פרעה, שניצח את עמלק ועוג מלך הבשן, שזכר את כל התורה כולה – לפתע מגלה שהוא… שוכח. לא פעם אחת, אלא פעמיים, ובתכיפות די קרובה.
הפעם הראשונה: זמרי בן סלוא ניגש אל המחנה עם כזבי בת צור ומתריס בעזות מצח: "זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התיר לך?" ופתאום משה, שלימד את עם ישראל "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", שוכח את ההלכה שהוא עצמו אמר. רק אומץ לבו של פנחס מציל את המצב.
הפעם השנייה: בנות צלפחד עומדות לפניו ומבקשות לרשת את נחלת אביהן. טענה שבצדק ובהיגיון, ושוב – "נתעלמה ממנו ההלכה". משה מעביר את השאלה לקב"ה, והתשובה: "כן בנות צלפחד דוברות".
מה קרה למשה? איך מי שזוכר כל פרט ודקדוק בתורה, לפתע מאבד את הזיכרון דווקא ברגעים הקריטיים ביותר?
התשובה מגיעה מתובנה עמוקה של הרבי מליובאוויטש: בשני המקרים הפכו את משה למשוחד. עירבו אותו בתוך הסיפור והפכוהו לבעל אינטרס, והקב"ה רוצה ללמד שאפילו משה אינו רשאי לפסוק כשיש לו נגיעה בדבר. הנגיעה האישית יותר חזקה אפילו מיושר מוחו ולבו של גדול הנביאים.
כותב הרבי בליקוטי שיחות: "משה היה נוגע בדבר בשתי ההלכות: במעשה זמרי אמרו לו 'בת יתרו מי התיר לך?'. וכן בטענת בנות צלפחד אמרו: 'והוא לא היה בעדת קורח' שחלק על משה. ולכן יש לומר שבשתי ההלכות הללו אין שומעים לו, ולכן נתעלמה ממנו ההלכה."
זמרי טען "בת יתרו מי התיר לך", ולכן כל מה שמשה יענה לא ישכנע: אם יאמר שכזבי מותרת, יאמרו לו "בטח מותרת כי אשתך מדיינית כמותה". ואם יאמר אסורה, זה יהפוך אותו ל'לעג' שהוא חי עם מדיינית. כמובן, העם הנסער לא היה פנוי לשמוע את החילוקים בין ציפורה שהגיעה קודם מתן תורה והתגיירה, לכזבי שהגיעה לשם זנות.
כך בנות צלפחד הכניסו לתוך הסיפור את קורח והזכירו שאבא שלהם לא היה נגד משה – וכיון שכך משה לא יכול כבר לומר מילה בנושא. כל מה שיפסוק ייחשד כמוטה על ידי האינטרס האישי.
זהו לקח מדהים על כוח השוחד העצמי. התורה מזהירה "ושוחד לא תקח כי השוחד יעור עיני חכמים", והחכמים הרחיבו: השוחד לא רק משבש את הדעה של הבורים, אלא אפילו של החכמים. ולא רק שוחד ממשי של כסף, אלא גם שוחד עצמי – נגיעה אישית קלה.
סיפור מופלא מחזק את הדבר: רבי יהושע כץ מהעיר קראקא היה מחשובי הפוסקים, מחבר ה"פרישה", ה"דרישה" ו"מאירת עיניים" ומפורסם בכינויו ה"סמ"ע". פעם הסמ"ע הדפיס ספר אצל מדפיס בפולין ופרץ ביניהם וויכוח על התשלום. הסמ"ע הציע לגשת לדין תורה, אבל המדפיס טען כי הוא לא יזכה למשפט הוגן כי כל רב יחשוש לחלוק על הסמ"ע. הם החליטו לנסוע למדינה אחרת בה הוא לא מוכר וכך יזכו למשפט הוגן.
נכנסו למעונו של רב בהונגריה, ולמרבה ההפתעה, הרב צידד דווקא בעמדת המדפיס. הסמ"ע תקף: "מהיכן דנתוני"? והרב ענה: "בפולין הודפס ספר בשם מאירת עיניים, המחבר דן במקרה דומה ופוסק כפי שפסקתי"… הסמ"ע נדהם: ראה כוחה של אהבה עצמית, נעלם ממני פסק הלכה שכתבתי ועמלתי בכל כוחותיי…
הרבי הביא פעם דוגמה מדהימה נוספת, עד כמה השוחד העצמי משבש את הדעה: בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מתאספים זקני הסנהדרין בסוף החורף כדי להחליט אם לעבר את השנה ולדחות חודש ניסן. אחד השיקולים היה כשהדרכים היו בוציות אחרי החורף ועולי הרגל לא היו יכולים לעלות לירושלים, ולכן היו דוחים את הפסח בחודש אחד.
אמנם הגמרא מדגישה שלא היו מזמינים את שני ראשי העם: המלך והכוהן גדול. המלך לא הוזמן משום שהיה לו אינטרס להוסיף חודש. שכן היה משלם קצבאות לחיילים בסוף השנה וכך היה דוחה את התשלום בחודש. ואילו הכוהן לא הוזמן מהסיבה ההפוכה: שכן הוא רצה לחסוך חודש. משום שכאשר מוסיפים חודש, תשרי נדחה בשלושים יום ואז יום הכיפורים יחול עמוק יותר בחורף, באוקטובר, והמים במקווה לאורך עבודת יום הכיפורים – שכוללת חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים – יהיו קרים יותר.
"תראה", חידד הרבי, "הכוהן הגדול בעם ישראל ומדובר על טובת הנאה פחותה, שכן כמה ההבדל בין צינת המים בתשרי לצינתם בחשון. ובכל זאת, כשמדובר על נגיעה אישית – איש אינו יכול להימלט מכך". הרבי הפיק לקח מאלף: "עשה לך רב". אדם אינו יכול להיות הפוסק של עצמו ולעולם אינו אובייקטיבי.
אבל כאן יש נקודה עמוקה יותר: למה בדיוק בשני המקרים הללו בחר הקב"ה להראות שמשה לא יכול לפסוק? מה המסר?
הרעיון העמוק הוא שהקב"ה רוצה ללמד עיקרון יסודי: אף אחד לא מעל החוק. אפילו משה רבנו, גדול הנביאים, אינו יכול לפסוק כשיש לו נגיעה. הצדק חייב להיות מוחלט, ללא פשרות.
זמרי ובנות צלפחד, כל אחד בדרכו, קיבלו מסר חשוב: אתם יכולים לתבוע צדק. אתם יכולים להציג טענות. אבל הצדק הוא עיוור – הוא לא מתחשב ביחסים אישיים או בנגיעות. אם אתם צודקים, אתם תזכו. אם לא – לא.
במקרה של זמרי, הוא לא זכה כי הוא לא צדק. במקרה של בנות צלפחד, הן זכו כי הן צדקו. אבל בשני המקרים הדיון היה הוגן ומוחלט, ללא מקום לטענות על העדפות אישיות.
זה גם המסר לדורנו: כשאנו תובעים צדק, כשאנו מציגים טענות לפני הקב"ה, עלינו לדעת שהדיון יהיה הוגן לחלוטין. לא יהיו שיקולים זרים, לא יהיו נגיעות אישיות. רק האמת הצרופה.
אבל בשביל זה, גם אנחנו חייבים להיות ישרים. לא להסתיר מניעים, לא לעטוף את הטענות שלנו באינטרסים אישיים. להציג את האמת כמו שהיא, ולתת לצדק להכריע.
משה למד לקח חשוב: אפילו הוא אינו מעל החוק. ואנחנו למדים לקח לא פחות חשוב: הצדק קיים, והוא מנצח. אבל רק כשהוא טהור ונקי מכל נגיעה אישית.
